ישנו שיר שמתנגן בעולם אחר...

אני נוסעת בשעות הקרובות.

לא יכולה לסבול יותר את רעש הדממה.
מחשבותיי נודדות הרחק.
במקום הפשוט ביותר בעולם, ישבה לידי אישה בלונדינית עם מעיל
פרווה לבן ומשקפיים שמסתירים את השמש,
שמסתירים את השקיות בעיניה.
קלאסה כזאת שלא רואים יותר בימינו, סוג של מרילין מודרנית.
לא החלפנו מילה.

איך זה שבדידות היא נורמה?
נורמה שאנחנו לא ממהרים לשנות.
נשכבים באופוריה מיתית של עצב
מתפנקים על דמעות של פיוט והוד.
מהופנטים מהאש הקרה הזאת שמתלקחת בלב שלנו, מקדישים לה שירים.

הלוואי שהייתי חזקה מספיק.
הלוואי שהיה נשאר לי מקום לחלומות, חלומות אמיתיים, לא סתם
תוכניות לוגיות לעתיד.
הלוואי שלא הייתי כזאת פחדנית.

ישנו שיר שמתנגן ברדיו. ואני? אני נוסעת.