לפעמים כשאני הולכת אני שומעת קולות שמלווים אותי. הם לא קולות
חזקים במיוחד- לא כאלה שמפריעים לי או משהו כזה, אלא פשוט
קולות כאלה שנמצאים שם. בדרך כלל הם מביעים דעה על משהו , לוא
דווקא על משהו חשוב ואפילו לא משהו שנוגע אליי, אלא פשוט... על
החיים.
לדוגמא: אתמול כשהלכתי לסופר היה קול שהתחיל להעיר הערות על
הזקנה שחצתה את הכביש. איך שהיא נראית, ומה שהיא לובשת וכמה
היא נראית לבד ואיך בכלל הגענו למצב הזה במדינה שזקנות חוצות
ככה לבד את הכביש. לא הבנתי כל כך מה רוצה הקול הזה ממני ומה
בדיוק אני אמורה לעשות עם זה. אך הקול היה נעים ולא צורם, כך
שלא אכפת היה לי להקשיב לו.
אני לא אוהבת שהקולות מתחילים לצעוק. כי אז זה לא נעים לי. אני
מרגישה כאילו כועסים עליי מבלי שעשיתי כלום. אני לא אוהבת
שכועסים עליי. זה מלחיץ אותי. זה לא קורה הרבה אבל פעם ב...
כשזה כן קורה, אני מנסה להשתיק את הקול בעזרת המכות שאני נותנת
לעצמי בראש. אומנם זה קצת כואב אבל בסופו של דבר זה משתיק את
הקול. ואז שוב טוב לי. כי לא כועסים עליי. ואני גם לא לחוצה
יותר.
אבל ממש לפעמים (וזה באמת נדיר), אני מאוד אוהבת את הקול.
פתאום אני שומעת קול של אישה, קול רך כזה, עמוק וטיפה צרוד.
הקול הזה נעים לי וכשהוא מגיע אני מאוד שמחה. כל כך שמחה
ומאושרת עד שאני מתחילה לרוץ. לרוץ ולשיר. כי שמתי לב שאם אני
שרה הקול נשאר יותר. באמת!
פעם אחת, כשהתחלתי לרוץ, הייתי כל כך שקועה בעצמי ובקול הנעים
שלא שמתי לב שאני בתוך כביש גדול ומכונית אחת אדומה נתקעה בי.
זה נורא כאב. אבל הקול המשיך להתנגן אז לא היה אכפת לי מכל הדם
שנשפך שם. אפילו לא נלחצתי למרות שבדרך כלל אני מתעלפת כשאני
רואה דם.
התאספו המון אנשים מסביבי וצעקו כל מיני דברים אבל לא הקשבתי
להם. הקשבתי רק לקול הנעים שאני אוהבת. הוא הרגיע אותי ולחש לי
דברים נעימים שאפילו גרמו לי קצת להסמיק. לפתע נשמע מין קול
צופר כזה חזק שגרם לקול להיעלם. והתחלתי לצעוק לו שבבקשה יישאר
אך הוא כבר היה חלש. אז חשבתי שאם אני שוב אתחיל לרוץ הקול
יחזור אליי, וניסיתי לקום בכל הכוח. למרות שכאב לי נורא.
לא הבנתי למה האנשים הרעים מנסים לעצור אותי, ודחפתי וצעקתי עד
שכל הכוח נגמר לי. פתאום הכול נגמר לי. כבר לא שמעתי כלום - לא
את האנשים ולא את הקול שלי. גם לא הרגשתי. מאומה. זה דווקא היה
נעים לי. החוסר תחושה הזאת. אז החלטתי להישאר שם. עד עכשיו אני
שם. מוקפת בדממה, עם טעם של עפר בפה שלי. לפעמים קצת משעמם לי
שם אבל לפחות אף אחד לא כועס עליי. אז אני לא נלחצת. |
