פעם היה ילד. היו הרבה ילדים כמובן, אבל הילד הזה היה מיוחד.
שונה מכל הילדים בעולם.
כשנולד, קרתה לו מין  תאונה בלתי מוסברת - כשיצא מבטן אימו,
הרופא התבלבל ובמקום לחבוט בישבנו על מנת שיבכה את בכיו הראשון
בעולם, חבט בטעות בראשו. למרבה המזל זו הייתה חבטה קלה וכמעט
בלתי מורגשת אך כתוצאה מכך הילד במקום לבכות - קרקר.

בהתחלה כולם צחקו. הרופא, האחיות, אפילו ההורים שלא יכלו
להתאפק מלפרוץ בצחוק קליל ומשוחרר, אך כשהקרקור לא פסק  כולם
החלו להיות מודאגים.
האם צעקה  בהיסטריה שקלקלו  לה את הבן, והאב צרח שהוא לא מוכן
לקחת תינוק מקרקר הביתה. בסופו של דבר הצליח הרופא לשכנע את
ההורים הכועסים  שזוהי תופעה חולפת ואין שום צל של ספק שהיא
תחלוף לא יאוחר מגיל שנה.

הימים חלפו להם לאיטם. התינוק גדל להיות ילד מתוק להפליא, אך
תופעת הקרקור לא חדלה.
לא עזרו שעורי ההגייה, קלטות הטלוויזיה ויש לציין שאף צעקות לא
מעטות. בכל פעם שהילד פתח את פיו - יצא לו קרקור מהפה. בשלב
הזה ההורים כבר אהבו אותו מאוד, ולא רצו להחזיר אותו. הם פשוט
למדו את שפת הקרקורים עד שהדבר היה נראה להם נורמאלי לחלוטין -
לכל קרקור הייתה את המשמעות שלו. גם כשהלך לגן ואחר כך לבית
הספר הם פשוט הסבירו לגננת ואחר כך למורים שהילד מבין הכול,
שומע ומתקשר, אך יש לו דרך משלו להביע את עצמו.
כמובן שעם שאר הילדים הדברים לא היו כה פשוטים. הוא סבל מדחייה
קשה וכולם צחקו עליו ואף הרביצו לו, אך כיוון שהיה כל כך נחמד
וטוב לב, עם הזמן למדו אף הם לקבל אותו, ואפילו לדבר איתו
בשפתו המיוחדת.

יום אחד, כשהיה כבר בן שבע, טייל לו הילד המיוחד. הוא  אהב
לצאת לטיולים ארוכים לבדו אל מעבר לחורשות שהקיפו את הישוב בו
גר. בטיולים הללו הוא הסתכל על העצים, על הפרחים, על האבנים
ועקב בדריכות אחר לטאות. באותו יום, כשכבר היה בדרכו הביתה,
נתקל בצפרדע. זה היה מראה מאוד לא שכיח כיון שצפרדעים גרו בדרך
כלל ליד איזה שהוא מקור של מים ושם - היה  מאוד יבש.

מראה הצפרדע המקפצת ריתק את הילד. הוא התבונן בה ארוכות ואף
שקל לקחת מקל ולנסות לראות מה קורה לצפרדע כשנוגעים בה עם מקל
ובעודו מתקרב אליה כך קרקרה הצפרדע קרקור אחד ארוך ושניים
קטנים. הילד היה המום. הנה יצור שמדבר את שפתו. כמובן שהוא
הבין שהצפרדע ביקשה מימנו לא לגעת בה עם המקל כי היא אלרגית.
הוא שאל אותה למה בדיוק היא אלרגית והיא ענתה שזה לא ממש ברור
אבל פעם אחרונה שאיזה ילד נגע בה עם מקל היא הייתה חולה שלושה
ימים. גם פעם אחת, הוסיפה, היא קפצה בטעות על ערמה של מקלות
ו"אל תשאל איזה בלגאן היה לי מזה..."

ככה קרקרו להם שניהם, מבלי להרגיש ולו לרגע אחד שיש משהו יוצא
דופן בכך שילד מדבר עם צפרדע, להפך - נראה היה ששניהם מאוד
מרוצים מהעובדה שהם יכולים  לפטפט להם באין מפריע.
הילד היה מאושר שסוף סוף משהו יכול להבין אותו ככה בשוטף מבלי
צורך של תרגום ואילו הצפרדע - שמחה מאוד על האפשרות לרכל על
חברותיה הצפרדעים שהם חברה מאוד סגורה ואף פעם אי אפשר להגיד
משהו על מישהו מבלי שכולם ידעו את זה. גם את זה היא סיפרה לילד
דרך אגב.
בכלל - הם מצאו המון נושאים לדבר עליהם.

וכך מבלי להרגיש הגיע הערב, והילד הודיע לצפרדע שהוא ממש חייב
ללכת. אמא שלו בטח תדאג אם לא יגיע בקרוב. הם קבעו להיפגש שוב
במהרה, וכל אחד מיהר לדרכו.
כשהילד שב הביתה הוא היה מלא התרגשות. אין ספק שהאירוע הזה היה
מאוד משמעותי עבורו והוא כבר חיכה לרגע שבו יוכל לספר להוריו
מה קרה לו.

ואכן, מייד בהיכנסו לבית החל לספר להורים הנרגשים  בשצף קצף את
מעללי יומו, איך טייל ולפתע פגש צפרדע, ואיך כשהם דיברו ומה
שהיא סיפרה לו, ומרוב התרגשות אף אחד לא שם לב שהוא מדבר!
כולם היו כל כך דרוכים למשמע הסיפור ורק בסופו קלטו לפתע
שהילד דיבר בשפה רגילה... של אנשים. בפעם  הראשונה בחייו!
מסתבר שבשביל שזה יקרה, כל מה שהיה צריך זה לפגוש צפרדע...