בלילה, הכל התערבב לי.

חלמתי שאני רוז, על הסיפון של הטיטניק, לובשת שמלה מנופחת
כשמבפנים המחוך מועך אותי פנימה. אני רוצה לקפוץ, למטה, אל
המים, להרגיש את הרוח בנפילה, את הגוף מתנפץ על המים ואז - די,
לא רוצה להרגיש עוד דבר.
ואז אני רואה אותך מהצד, מסתכל עלי במבט מלא חמלה, אותו המבט
שיש לאנשים כשהם מסתכלים על גור חתולים שטיפס על עץ גבוה מדי
ועכשיו, כשעברה הסכנה, הוא מבין שהבריחה שלו הייתה קצת יותר
מדי רחוק, והוא לא מעיז לזוז לשום כיוון. צעקתי אליך: "אני לא
מפחדת!" כמו אז - זוכר? ואתה רק חייכת ואמרת: "נעים מאוד, אני
ג'ק". (ג'ק?!) מה פתאום ג'ק?! ומעוצמת ההלם, הידיים שלי
השתחררו מעצמן, והתחלתי ליפול, נפילה איטית ומענגת, למטה,
למטה, למטה.

נחתתי ישר לתוך הדייט הראשון שלנו.
הפעם היית אתה-אתה, נקראת בשמך - לא שאמרת, פשוט ידעתי. עכשיו
כבר לא רציתי לקפוץ - רציתי לצלול. לצלול עמוק-עמוק אל תוך
שפתיך. כן, כבר אז ידעתי והרגשתי- להתאחד איתך בכל מישור ובכל
מובן, להתמזג איתך ברוח וגוף. והלכתי לשירותים, והבטתי במראה
(ומחוץ לחלום אני כבר יודעת מה הולך לקרות ורוצה להריץ קדימה)
ויצאתי, והמלצרית שהגיעה, והצחוק הפרוע שנדבק בנו, כמו החיוך
של הנאשם לפני מתן גזר הדין, כמו הבועות בסיר רגע לפני שמכבים
את האש והן נרגעות ונודמות. ונדמנו. והתבוננו. (קדימה, קדימה)
ואתה רוכן אלי, ברגע הכל כך מבלבל ומסעיר הזה, ורגע לפני המפגש
(היי, מה קורה פה) אתה נעצר ואומר: "זה כאילו שנמר מורעב אוחז
בגרון שלי ולא מרפה" (עמיר?!) "עמיר?!" אני פולטת בתדהמה,
ותוך כדי שאני מביטה בך מהנהן מולי בחיוך, תווי הפנים שלך כמו
נבלעים פנימה וחוזרים החוצה, מכוסים, ואתה כבר לא אתה
(ווסלי?!). אנחנו עומדים בראש גבעה ירוקה, רק שהפעם אתה דוחף
אותי, ושוב אני מרגישה את אותה תחושה נפלאה של נפילה, שהפעם
מגובה בידיעה המרגיעה שעוד מעט אגיע למטה, ורגע לאחר מכן אתה
תגיע בעקבותי, ונוכל לעבור את ביצת האש יחד.

אבל לא.
אחרי שאני נעצרת, אני מביטה למעלה, אל ראש הגבעה. שם, איפה
שעמדנו לפני רגע אני ואתה, אני רואה אותך עומד לבדך. אתה מוריד
את המסכה, ופנייך נגלות אלי. אני מסמנת לך במבט שאני לא בדיוק
מבינה מה קורה (מה קורה? מה קורה?!), ואתה אומר: "מצטער
יקירתי, אבל כנראה שיש דברים חזקים יותר מאהבת-אמת", וגופך
נראה כאילו מישהו מושך אותך אחורה. אני שואלת, כמעט בצעקה: "מי
זה, מי איתך שם?" אבל אתה כבר לא שם, ורק קולך מהדהד ואומר לי:
"זה לא אני, זה ההיגיון שלי".


המשפט מתוך "ארבעה בתים וגעגוע", אשכול נבו.