הקטע הבא הוא פרק מתוך יצירה יותר גדולה שאני עובד עליה, אולי
בסופו של דבר זה יהיה ספר.

חזרתי לדירה שלי, הבנתי שכנראה אין לי ברירה אלא ללכת לבדיקות
בבית חולים שהד"ר דרש שאני אעשה, אבל מעכשיו זה היה תלוי בי,
והאמת היא שזה היה לי חשוב להיות בריא עוד כמה זמן, לא הייתי
מוכן למות עדיין.
הרמתי עוד פעם טלפון להורים וסיפרתי להם בקצרה על הביקור אצל
ד"ר לוי, מסרתי להם ד"ש ממנו ופטפטנו עוד קצת, וסיפרתי להם על
הבדיקות שאני צריך עכשיו לעבור בבית החולים. הוריי ידעו שאני
סולד מבתי חולים מאז שאני ילד קטן. יש פשוט משהו במקום הזה
שגורם לי לחלחלה בכל הגוף. זה לא שהחולים או המחלות שלהם
מפחידים אותי, זה פשוט המקום עצמו; יש בו אווירה מיוחדת, ריח
מסוים שיש רק בבתי חולים שתמיד גורם לי להרגיש אי נעימות,
כאילו אני אשם בזה שאני שם ושהמצב במדינה גרוע בגללי, שכל זה
היה יכול להימנע אם רק הייתי נשאר בבית ולא מגיע לשם.
אז אני באמת נמנע מלהגיע לשם.

גם כשסבא היה מאושפז מיעטתי ככל יכולתי ללכת לבקר אותו. מאוד
אהבתי את סבא. הוא היה בן אדם מאוד מיוחד ולמדתי ממנו המון,
אבל פשוט לא יכולתי להיכנס לשם. כל ביקור שם עלה לי בכוחות
נפשיים שלא תמיד מצאתי בעצמי. הקטע הכי מוזר הוא שסבא הבין
אותי, הוא ראה את זה על פניי, הוא ראה שאני סובל שם לא פחות
ממנו ואף יותר. הוא מאוד שמח כשכן באתי לבקר אותו, אבל כשלא
באתי הוא לא הציק בקשר לזה להוריי, לא שאל למה אני לא מבקר
יותר, הוא פשוט ידע.
אחרי כמה חודשים סבא נפטר באותו בית החולים.
זה היה סרטן שהרג אותו, לא השאיר לו יותר מדי סיכוי. מה שמרגיז
אותי בכל הסיפור זה שסבא הוא באמת הבן אדם האחרון שזה הגיע לו.
הוא היה סוג של כומר, חי בצניעות, לא בילה הרבה מחוץ לבית, לא
עישן, לא שתה, חי את חייו הפשוטים מיום ליום, בלי מפריע.
אני לא חושב שיש הרבה אנשים שהכירו את סבא ולא העריצו אותו.
הוא היה אחד מבני האדם האלה, שקשה לפגוש אותו ולא להתפעל ממנו,
מהשלווה שלו, מהרוגע הנזירי שלו. פעם האמנתי שסבא ימות אחריי,
שאין סיבה נראית לעין שהוא ילך מפה לפניי; אני זה שחי על מסלול
הרס עצמי, הוא לא עשה דבר להתגרות במוות.
אני חושב שאם יש ישות שהיא אכן מלאך המוות אז סבא שלי היה אחד
המקרים היותר קשים שלו. זה בטח היה לו מאוד לא נעים, בתור ישות
נצחית הוא בטח הכיר את סבא מאז שהוא היה ילד. אני מתקשה להאמין
שגם הוא לא העריץ אותו באיזה אופן, ובטח היה לו לא קל לקרוא
לו, להגיד שהכול נגמר. אני מקווה שלפחות הוא אמר לו את זה ברוך
וברגישות שהגיעו לסבא.

ההלוויה של סבא הייתה הפעם האחרונה שבכיתי.
זה היה לפני כשנתיים, כל המשפחה וכל חבריו שחיו עדיין באו לתת
לו כבוד אחרון. אני בן אדם שממעט מאוד לבכות; אני חושב שאני
יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי בכי אמיתי של
דמעות מאז גיל 8, אבל בהלוויה זה היה כבר סיפור אחר. לא יכולתי
להפסיק לבכות, משהו בי פשוט נשבר לרסיסים. נכון שהיו לי עדיין
הורים שאוהבים אותי, אבל באיזה אופן הרגשתי שנהפכתי ליתום,
שמפה אין דרך חזרה.
זה לא שגדלתי אצל סבא. יש ילדים שממש גדלים אצל הסבים וסבתות
שלהם כי להורים שלהם אין זמן לגדל אותם. זה לא היה ככה אצלנו.
גדלתי בבית עם הוריי ואת סבא אירחנו לעתים קרובות. אחרי שעברתי
את גיל 17 וקיבלתי רישיון התחלתי לבקר אותו יותר ויותר
תכופות.
היה לנו איזה קשר מיוחד. אני מניח שאין בן אדם שהבין אותי יותר
טוב מסבא.
אני זוכר פעמים שהייתי יושב אצלו ושמענו ביחד את התקליטים שלו.
היו לסבא לא מעט תקליטים בדירה שלו. גם הוא אהב מאוד מוזיקה.
היינו יושבים ושומעים את המוזיקה, ותוך כדי היינו מנתחים אותה,
חוקרים את המוזיקה, הרי אמרתי לכם, מוזיקה זה לא דבר של מה
בכך.
סבא תמיד טיפח את היצירתיות שבי, והאמין שאני יכול לעשות עם זה
משהו. חלק מהספר שאני כותב הוא בזכותו ומוקדש לו. סבא אמר לי
לעשות מה שאני אוהב ולהתמיד בזה, שכל היתר לא משנה. אני חושב
שהוא צודק.
כשהניחו את הגופה שלו בתוך האדמה לא יכולתי לעמוד בזה יותר,
הדמעות פשוט הציפו את עיניי, לא יכולתי לסבול את זה יותר.
למה דווקא הוא? חייבת להיות סיבה, חייב להיות איזה היגיון
מאחורי כל זה, לא יכול להיות שכבר הגיע זמנו. אני חושב שבאותו
זמן הפסקתי להאמין בצדק בעולם.

ככל שחשבתי על זה ונזכרתי בסבא, הרעיון ללכת לבדיקות בבית
חולים פחות ופחות קסם לי, אבל שוב, הייתי צריך את הבריאות שלי,
היה לי ספר שהייתי צריך לסיים.
החלטתי שמחר על הבוקר אני אלך לבית החולים, אלך לעשות את
הבדיקות שד"ר לוי מתעקש שאני אעשה, אקבל טיפול מתאים ואחלים
במהרה, אבל כל זה יכול לחכות למחר בבוקר.

נכנסתי למטבח ושוב הצצתי לארון התרופות. הפעם לא רציתי לקחת
סיכונים אז הלכתי על משהו סולידי, ויתרתי על המשקה ליד וצעדתי
לכיוון חדרי.
בלילה הזה לא ישנתי יותר מדי שעות. השילוב של הכאבים עם
הגעגועים לסבא שתקפו אותי הדיר את שנתי. ציפיתי למחרת ליום קשה
במיוחד בבית החולים. לא היו לי הכוחות הנפשיים ללכת לשם. ידעתי
שגם זה יזכיר לי את סבא. מצד שני, למעט הזיכרון ממנו לא נשאר
לי דבר, ככה שהיה איזה קורט של שמחה ללכת לבית החולים. זכרו של
סבא לא ייעלם מהעולם לכמה זמן; כל עוד אני חושב עליו ומדבר
עליו אז הוא בבחינת קיים, הרי זו התודעה שיוצרת את הקיום.