זה היה עוד אחר-צהריים סגרירי. בשמיים, המשיך המאבק בין הכתום
והאדום בעוד השמש נופלת לתוך הים השקט.
וכהרגלי, הצצתי מחלוני לעבר הגבעה ממול. כל אחר הצהריים, אני
מסתכל מבעד
לחלון בגבעה וצופה בחבורה של אנשים שיושבים שם ובוהים בשמיים.
כל אחר הצהריים שכזה, אני חושב לעצמי - על מה הם מסתכלים?
הרי אין שום הגיון בלשבת סתם כך ולצפות בשמיים - חייב להיות
מניע, חייבת להיות סיבה.

המעקב שלי אחריהם נמשך כשנתיים, כל יום השאלה מהדהדת בראשי ולא
נותנת לי מנוח - אך עדיין לא היה לי האומץ לגשת ולשאול אותם.
אני לא יודע להסביר למה זה כל כך מסקרן אותי. אולי זה בגלל
שתמיד השמיים עניינו אותי.
מה יש שם בעצם בשמיים? השמיים האלה, כל כך ארוכים וגדולים...
מה נמצא שם?
אף חוקר שבעולם לא יוכל להגיד. השמיים הוא נושא שלא יודעים
עליו כמעט כלום.

בין הכתום והאדום נאבקים להם בשמיים ובעוד אני מתבונן בחבורה
המוזרה, אני
התחלתי להבין שצפייה לא תוכל לעזור לי לפתור את התעלומה
המסתורית - אני
חייב לגשת אליהם.
אך אין הדבר אפשרי - אחרי ששנתיים אני צופה בהם, כל אחר
צהריים, בוחן כל התנהגות שלהם - הם כבר נערצים על ידי. כמעט
כמו אלים.

כבר חשבתי לסגת מהפרוייקט ולהשאיר את זה בתור תעלומה שלנצח לא
תפתר, אבל
משהו בתוכי לא נתן לי. כמו מבוך שכל עוד לא מצאת את הפתרון -
אתה חסר מעש.
אינני רוצה להתקע בין עמודי הדשא הגבוהים ולא לצאת מהמבוך
לעולם, או ליתר
דיוק, אני חייב לדעת מה יש בסוף.
בשקשוק של פחד וצפייה בעת ובעונה אחת, הלכתי לעבר הגבעה הניצבת
ישר מול חלוני, לעבר החבורה של האנשים.

הגעתי לגבעה, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את החברה המוערצת עלי
מקרוב.
נשארתי עומד, אפשר לומר קפוא מולם. פי פעור למחצה ועיני
מתבוננות וסוקרות
כל אחד מהם מרגליים ועד ראש. אחרי כעשר דקות שאני עומד וחוקר
במבטי אותם,
שאלתי במהירות - "מה אתם עושים פה?"
ופתאום, החבורה, אותה החבורה שאני עוקב אחריה כבר שנתיים, כל
אחד ואחת מהם סובבו את ראשם לכיווני ואמרו פה אחד - "מחכים."
מחכים? איזו מין תשובה זו?
למה הם מחכים? למה הם מחכים? מילה אחת לא יכולה לספק לי את כל
המידע שאני משתוקק אליו במשך שנתיים שלמות.
כמובן שלא יכולתי לקחת את רגלי וללכת - זה לא מספיק לי. אני
רוצה לדעת הכל מהכל.

מיד שאלתי אותם - "למה אתם מחכים?"
ואין תשובה.
"למה אתם מחכים?"
ועדיין אין תשובה.
כל החבורה המשיכה לשבת ולצפות בשמיים, כשהשמש שוקעת לאט לאט
בעוד הכתום והאדום נלחמים להם.
למה הם לא עונים לי? הרי מקודם הם ענו!
הכל נהיה מבולבל יותר ויותר, במקום למצוא את סוף המבוך, המבוך
רק גדל וגדל וגדל...

עמדתי שם כחצי שעה, בתקווה שהם ישיבו לי. אך הם רק המשיכו
לצפות להם בשמיים, ולחכות.

אולי בעצם זה לא כל כך חשוב לדעת למה הם מחכים.
אולי בגלל זה הם לא ענו לי. אולי הם בעצמם לא יודעים.
הם פשוט מחכים, כי משהו בתוכם אומר להם לחכות. משהו משך אותם
לגבעה הזאת.
משהו בתוכם רוצה שכל אחר הצהריים, הם יבואו לשבת על הגבעה,
לצפות בשמיים - ולחכות.
אולי כי הם חייבים לחכות.
אולי בעצם... אני חייב לחכות.

וכך, כל אחר צהריים, כשהכתום נאבק בכוח באדום והשמש גונחת
והולכת לישון, אני הולך אל אותה הגבעה שנראתה לי קדושה,
ומחכה.
למה אני מחכה?
זה לא באמת משנה.