ישבנו באותו הלילה, כולם מסביב לשולחן. חלק ערים, חלק ערים
פחות. היו כאלה שיותר הצחיקו. היו כאלה שסתם צחקו.
וכולנו חברים. חברים טובים מאוד. החברים הכי טובים שיש לי.
וזה היה עוד אחד מאותם הלילות האלה, של דיבורים חסרי פשר לבין
דיבורים יותר חסרי פשר. תלוי אם היית יותר ער או פחות.
אבל אני הייתי במצב ערנות אחר. בין הזיה לחלום, בין פנטזיה
למציאות. כי היה לי בראש אותך. וחוץ ממך גם התנגן לי שיר. וחוץ
ממך והשיר גם היה לי מקום אחר שקרא לי לבוא.
אבל אני נשארתי במקומי.
המאפרה התמלאה, הכוסות התרוקנו. אף אחד לא טרח לקום.  
אני הייתי שקטה, והשקט שלי העיר פתאום את כולם שדרשו לשלומי.
אני הנהנתי בראשי.
לפי קצב השיר. הם לא ידעו.

ישבנו באותו הלילה. באמת כולנו חברים טובים. אבל לי בראש רק
דמותך. שרה. במקום אחר.