הייתי יפה באותה שנה,
הייתי נוסעת בסטיישן שלנו ובודקת איך כל הנהגים
מסביב מסתכלים,
יכולתי לשמוע שהם
אומרים לעצמם "זאתי, יש לה משפחה משלה".
אף אחד לא ציפה מהעסק הקטן שבניתי
שיחזיק יותר מידי,
אני הראשונה להגיד את זה.
ובכל זאת, הייתי נוסעת בסטיישן המאובק, וחושבת
מחשבות על איך להביא לקוחות אל העסק,
ועל איזה סוג קפה לקנות בדרך הביתה,
ועל משפחה משלי, עם בקבוקים וחיתולים וכל העניין.
אחר כך
הייתי עולה במדרגות אל הדירה הקטנה,
עם תינוק חדש בבטן,
ומנסה לגרש את השאלות מראשי.
דברים כמו "האם הוא אוהב אותי" או "האם אלה החיים שאני רוצה"
לא היה להם מקום.
אם הייתי מחייכת כשהדלת נפתחה לקראתי,
זה היה יום טוב.