הוא הביט לעברה, מבולבל, חסר אונים לנוכח החיוך הכובש והעיניים
המהפנטות.
תמיד הוא היה גרוע בזה, קרב עיניים.
היה צוחק בשניות, ובכל זאת לא יכול היה לוותר על הזדמנות פז
שכזו לשקוע בכחול-ירוק העמוק הזה, בשפתיים המלאות והכהות,
בריסים הארוכים.

אז למרות שכל זה התחיל בצורה קצת מוזרה, וכשחושבים על זה, לא
קצת בכלל, מי היה מסרב ללחיים הסמוקות האלה, המסתירות בתוכן
לשון מתגלגלת וצחוק מדבק?

זה התחיל בנסיעה באוטובוס.
היה לו חם מאוד בבית, ממש היטגן בזיעה של עצמו.
קיץ תל אביבי טיפוסי, אם אתה לא בים ולא במזגן סימן שאתה קבור
כבר מזמן.

האמת היא שהוא יכול היה להאשים בכל הסיפור הזה את השותף שלו
לדירה, דורון, שפרש לבליינות ונטש אותו בלי שכר דירה לטובת כמה
בחורות וחדר אחד במרכז העיר.
אז המזגן התקלקל והוא שוכב על הרצפה, מחפש נואשות אחר פיסת
מרצפת קרה שתקבל אותו אל חיקה, מתלבט אם לקחת את חמשת שקליו
האחרונים לטובת אוטובוס ממוזג שיסיע אותו למקום לא נודע
שתכונתו היחידה היא מיזוג. אולי אפילו להישאר שם, באוטובוס?

בגלל שהמוח לא עובד במצבים כאלה, הוא מצא את עצמו (בהפתעה
מסוימת, יש לציין) באוטובוס ישיר לדיזנגוף סנטר, יושב על כיסא
אחד מתוך שניים פנויים, זה לצד זה, בוהה לכיוון הרחוב ההומה
והצבעוני.

אתה בא לכאן הרבה?
אה... מה?
אני שואלת אם אתה בא לכאן הרבה?
סליחה?
אוך, עזוב אותך.
אני מצטער.
על מה?
אף פעם לא דיברו אתי ככה.
לא דיברו אתך איך?
נו, את יודעת, ככה!
ועוד מישהי כמוך...
כמוני מה?
נו, את יודעת, כמוך!
אז עם מישהי כמוני, תסכים לעשות משהו קטן?
משהו קטן כמו מה?
קרב עיניים קצר, באמת שום דבר.
את יודעת, התחנה שלי קרובה.
זה בסדר, אל תדאג, ממש שום דבר!

הוא הביט לעברה, מבולבל, חסר אונים לנוכח החיוך הכובש והעיניים
המהפנטות.
תמיד הוא היה גרוע בזה, קרב עיניים, אבל מי הוא שיסרב?