פתאום כשהיא שמעה את הקול שלו, זה זרק אותה אחורה, למקום אחר.
כמו חולצה ישנה שזורקת אותך לימים רחוקים, או הטעם של מרק העוף
של אמא שמחזיר אותך לגיל שש. הקול חיבק אותה, עטף אותה, והיא
הרגישה כמו פרפר שנכנס בחזרה לגולם, מנסה להפוך לזחל. הרגישה
כאילו שמו אותה באחת מקופסאות הקרטון האלה שמחלקים בדואר
לחבילות, ושלחו אותה רחוק אל העבר, שש שנים אחורה.

כשלירון יצאה מהקופסא, האוויר היה לח. אותו אוויר מחניק ומאושר
של החופש הגדול שעמד באוויר לפני שש שנים. היא הריחה ריח קל של
אבק, ואפילו קצת עובש, אבל הבינה שזה טבעי ושככה מריח העבר.
היא טיפסה החוצה, ניערה את הידיים שהתקמטו קצת בפנים, סובבה
אותן קדימה ואחורה. אחר כך היא ניערה גם את הרגליים, מתחה אותן
קצת, כמו לפני ריצה, וקפצה קצת במקום. בסוף היא עשתה סיבובים
עם הראש, כמו שהראו לה בשיעור פילאטיס שלקחה פעם אחת בכיתה
י"א. הבגדים שלה היו קצת דהויים, כי אחרי הכול - שש שנים זה לא
מעט זמן לשבת בתוך קופסא, אבל לא היה לה אכפת.
הכול היה כל כך מוכר, כמו דה ז'ה וו על דה ז'ה וו. לירון עמדה
בדיוק מחוץ למפתן הבית שלה, דפקה על הדלת וחיכתה. אף אחד לא
ענה. צפוי, אמא שלה עדיין עבדה במשרד, ורק עוד שנתיים תעבור
לעבוד מהבית. המפתח לא היה מתחת לשטיח, כי עוד לא היה שטיח.
היא הלכה למרפסת וטיפסה פנימה, יודעת ששניים מהשלבים יהיו
שבורים והיא תוכל להיכנס משם, בדיוק כמו פעם.

את צ'ארלי הם יאמצו מ-S.O.S רק שנה לאחר מכן, כך שהבית היה ריק
לחלוטין. היא עברה בין החדרים. המטבח נשאר בדיוק אותו הדבר,
אבל בסלון עמד הפסל הזכוכית של הברבורים שאח שלה ישבור בעוד
שנה בזמן משחק כדורגל סוער. היא עלתה לחדר שלה, שעדיין היה
ורוד, ועוד צפוי לשנות את צבעיו כמו זיקית בשש השנים הקרובות:
כתום, צהוב, טפט כחול מפוספס, טורקיז, וגם אחרי הטורקיז היא
כבר מתכננת להחליף, אולי לסגול. בעצם לירוק. היא לא תצליח
להחליט גם בעוד שש שנים.
לירון פתחה את הוילונות, שכבר אז החלו להיפרם, ונשכבה על המיטה
הישנה שלה. השיר המשיך להתנגן בראשה, והקול המשיך לחדור עמוק
יותר ויותר פנימה. היא קמה פתאום, במין אופן החלטי כזה, והאור
בעיניים שלה אמר הכול. היא לא תעשה את הטעות הזאת שוב, לא תיתן
למושא ההערצה שלה, אהבת חייה, לחמוק גם הפעם. היא תמיד האמינה
שלכל דבר יש סיבה.

היא מצאה אותו בספר הטלפונים. זה לא היה קשה. בעוד שלוש שנים
היא לא תצליח להרפות מהאהבה הזאת ותחליט שהם חייבים להיפגש,
שהוא ידע מהרגע הראשון שזו אהבת אמת ויציע לה נישואין כבר שבוע
לאחר מכן. זה לא יקרה. היא תתחבט בעניין ותשתפן, מעולם לא היה
לה אומץ, ובכלל - למה שהוא, זמר מוכר, מוכשר ו"חתיך הורס", כפי
שתגדיר כל בת נוער ממוצעת בגילה, יתעניין בילדה כמוה, כשאפילו
יאיר מהשכבה שלה לא שם עלייה? היא צלצלה אליו, סיפרה שקוראים
לה לירון והמציאה לו איזה סיפור, משהו על זה שאחותה הקטנה פשוט
משוגעת עליו והיא חייבת חתימה, חייבת להיפגש איתו ולהשיג
תמונה. הסיפור היה מלא חורים, ואפילו לעצמה הוא נשמע קצת פתטי,
אבל הוא הסכים. אז הוא עוד היה זמר צעיר ואנונימי בתחילת דרכו,
עדיין לא ידע שעוד כמה שנים הוא יתפרסם, יופיע בכל העיתונים.
לא ידע שאחרי שהוא יתפרסם הוא יתמכר לכל התהילה הזאת, לאהבת
הקהל, ה"ראש" הזה  שהיה בהופעות בקיסריה והכסף הקל, ומהר מאוד
ידרדר ויתפרסם לא בגלל האלבום החדש, אלא בגלל סקנדלים של סחר
בסמים.

הם נפגשו בבית קפה קטן בתל-אביב וישבו שם. הוא הודה בפניה
שמלבד העובדה שהחמיא לו שהיא רוצה לפגוש אותו, היא פשוט נשמעה
מקסימה בטלפון. מוכרת, כאילו הם הכירו כבר פעם. היא רק חייכה
והם המשיכו לדבר. היא גילתה שהוא בכלל לא הטיפוס המסתורי,
הסוחף והשרמנטי שחשבה שהוא. הוא בכלל פחד מתאונות דרכים
וג'וקים ומסרטי אימה, ובעצם - כמעט מכל דבר. הוא היה החנון של
השכבה בתיכון, מעולם לא הייתה לו חברה, ובספר המחזור כתבו עליו
שהוא "בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח כמנהל חשבונות". הוא
היה הולך לישון כל יום בתשע כדי לקום בבוקר ולעשות יוגה, אכל
רק ירקות אורגניים, שמר על הגזרה בדיאטה מבוקרת והלך לספא פעם
בחודש.

כעבור שעה וחצי בערך של דיבורים, היא קמה ואמרה שהיא חייבת
ללכת. הוא תפס בידה, הביט עמוק בעיניים וביקש ממנה לחכות. "אל
תלכי, בבקשה. משהו בך כל כך מוכר... אני מרגיש כאילו חיפשתי
משהו שאבד לי כבר הרבה מאוד זמן, וסוף סוף מצאתי אותו, אותך".
היא חייכה ואמרה שהיא מצטערת, אבל היא באמת חייבת ללכת, אחותה
מחכה שתאסוף אותה מהגן. "לפחות תתני לי את המספר שלך, אנחנו
חייבים להיפגש שוב. את... את המוזה שלי" הוא התחנן. היא הביטה
בו במבט חצי אוהב-חצי מרחם, ואמרה: "אהבתי אותך יותר בעוד שש
שנים".



27.12.10