אתמול היה חור קטנטן בשמיים
ופתאום, הגשם נשפך.
זה קרה רק לאחר עננים אפורים בודדים
סתם כך.

הם נטפו כמו מפל ממקור לא ידוע
וזרמו לנחל קטן של גשמים.
זה התחיל במכה והפך לרגוע,
אך חזר בעצמה, כמו הגלים.

כשנדמה היה שהכל נגמר,
הטפטוף חזר בשיא הכוח.
זה הלך וחזר, והלך וחזר,
הרקיע כמו לא ידע מנוח.

לאחר דממת הפסקה ארוכה
הכול נדם, ופסק, ורגע.
רחובות רטובים נשאו שארים
מטיפות אפורות ושמיים קודרים.

כשקמתי בבוקר ביום שאחרי
השמיים נראו כנדים אנה-אנה.
ונראה היה ששוב נפתח החור לגמרי
והטיפות חזרו ונטפו פי כמה.

בחדשות אמרו שאסור לצאת מהבתים
בתי הספר בוטלו והדרכים נחסמו.
הבטתי החוצה, שם הביטו אליי עננים
שנזלו, ונטפו, ולבסוף - נעלמו.

הסופה הגדולה נמשכה שבוע.
ימים של תנודות לא ברורות מסיבות עלומות.
ולפתע חשתי כמעין געגוע
לשמש קופחת, לחות משמחת וקרניים שורפות.

הסופה נגמרה, וכעבור זמן קצר האירוע נשכח.
נידף ברוח כמו ענף שכוח, סתם כך.
העולם המשיך להסתובב, וכולם חזרו לעבודת הבורא
ורק השמיים ניגבו שארי הדמעות, משכו בכתפיים, ואמרו: "קורה".



9.9.07