בשעת לילה סואנת, בלב ערפל
עמדתי לבד, על עצמי מסתכל
לא ראיתי דבר שרציתי לראות
מה הייתי, אהיה או אוכל להיות

דמויות שם הופיעו, שלוש במספר
דמויות מופשטות, רעיון בעיקר
אז שאלתי לשמן, ומטרתן קיומן
ומטרת חציית עולמי הקטן

בעיניו תערובת של רעל ודם
וייאוש שניזון מכל בני האדם
בקול מנומס, מתנצל ושקט
החל האבסטרקט הראשון לפרט:

"ניכר כי הכל וכולם אשליה,
החלום הוא מציאות, והמציאות היא בדיה,
הן כיצד ייתכן קיומו של תרחיש
שבו עולמנו כלפיי כה אדיש?

אזרתי קצת אומץ, לקחתי יוזמה
אטמתי את כל הסדקים בנשמה
יש לי מוח חלול וריאות עצומות
בתוכי המפתח אל העולמות"

התבוננתי בדמות בעיון וריכוז,
נחרד לגלות שם: שנים של בזבוז,
אמונה עצובה שיכול להיות טוב,
סירוב החלטי את עצמה לעזוב,

קומץ אבקה שנזרית אל הרוח
שקים של עלים לאוויר הפתוח
ים אלכוהול לביוב מחלחל
אוקיינוס דמעות מבפנים יינעל

התקרב והגיע הצל השני
בחיוך מזויף שם ידו על כתפי
ובקול סמכותי ומאוד משוכנע
ניסה להמחיש את שלמות התמונה:

"מחקרים נערכו, לא אחד ולא שניים
על ידי בעיקר, בעל פה בינתיים
ומכל הנתונים שאספתי לבד
התגבש ונחשף רעיון מיוחד -

מונחים כמו "בדידות", "דיכאון" ו"ייאוש",
"אובדן אישיות" וגם "חוסר מימוש",
"רצון בחברה" ו"חיפוש משמעות"
הם רק ביטויים, ריקים ממהות

הכל בראשך והכל אפשרי
הכל הוא תנועה של נוירון אקראי
הכל וכולם, מלוא היקף היקום
קיים רק במוח, מעבר לו - כלום"

בעודו מדבר כבר התחלתי לתהות:
את מרקם היקום - המילים מפרות?
אז עצרתי אותו ואמרתי תודה
וכמה משפטים אחרונים של פרידה:

אין הכוח קיים בי, ולא השררה,
להצליח לגעת בנפש זרה
כל אחד הוא הכל - אבל כל אחד כלום
ועדיין איננו שליט היקום

הצל השני התפורר לאפר,
התפזר באוויר סביב אחיו הנותר,
שהיה בינוני, ושקט להחריד,
והחל באיחור טורדני להעיד:

"אני המופשט לצידך אתייצב
כי כמוך בדעת מצאתי כאב
בלילות סואנים ובלב ערפל
גם אני בתוכי על עצמי מסתכל"

הסתכלתי בו שוב ונמלאתי אימה
מזהה את עצמי במראה עקומה
ומתוך הראי כבר טיפס ועלה
היצור שזרע בקרבי בהלה

בשיניים שבורות, ועיניים כחולות
ומבט של אינספור זריחות אפלות
ניגש אלי אט, ממלא בעתה
מחבק ולוחש בחיוך - "זה אתה."