אני רוצה לנצח את הפחד. אז אני יוזמת מכות, אני והוא ונראה מי
יישאר. אני מלווה את חברה שלי עד הבית באחת בלילה וממשיכה לבד
וקוראת לו. לא רוצה שהיא תזמין לי מונית. יש שם שניים בסובארו
לבנה, נסעו לאט וליוו את שתינו עד הבית. אל תצרי קשר עין, היא
אומרת, אולי בכל זאת אני אזמין לך מונית? אני מפחדת עליך. ואני
רוצה להיות גיבורה, אז אני הולכת לבד, ושאלה בסובארו רק יעזו
לדבר איתי. הפחד הולך מאחוריי בחושך, הנעליים שלו מרשרשות
בהתרסה. אני מסתובבת אליו מדי פעם והוא מחליט לשחק איתי כמו
ילד אינפנטיל. אני רק מחכה שהוא יתקרב ואז אתן לו בעיטה בין
הרגליים, עם החלק הקדמי של כף הרגל זה יכאב. אולי אגרוף. תלוי
מאיפה הוא יתנפל עליי, אני מדמיינת תנועת מרפק זריזה כלפי
מטה.
אני רוצה להיות גיבורה אז אני עולה על טרמפים. פעם הייתי קוראת
לפחד לבוא ולעמוד מולי, אבל הוא סירב, העלוב, חיכה שנהג אחד
ישלח יד לירך שלי ואז הוא בא, חשף שיניים ואמר לי נו, מי
יישאר, אני או את?
בסוף הוא הוריד אותי רועדת וישר תפסתי עוד טרמפ, וקראתי לפחד,
נשארתי אתה רואה.
אבל הוא חוזר בכל טרמפ ולפעמים הוא רק שותק ומתבונן בי. לפעמים
הוא מנסה להתגרות בי במילים, אבל הנשק שלי זה להיות בשקט. כי
אם לא מתייחסים אליהם אז הם בסוף הולכים.
אני רוצה להיות גיבורה ואני רוצה תמיד להיות מופתעת כשפוגעים
בי. כי ברגע שאהיה מוכנה אדע שאיבדתי את התמימות. הפחד אוכל
דבר ראשון את התמימות.
אני רוצה להיות תמימה.
אז אני מזמינה אליי הביתה איזה מישהו לקרוא שירה, ואומרת לו
שאנחנו רק נקרא שירה, לא יותר מזה. הוא קצת בהלם והולך. אני
רוצה להיות תמימה אז אני מופתעת למה הכל חייב להיות עם סאב
טקסט. למה מפענחים אותי. למה המילים שלי לא עומדות בפני עצמן.
א-נ-י  ע-ו-ל-ה ל-ט-ר-מ-פ. אני ס-ת-ם ה-ו-ל-כ-ת ב-ר-ח-ו-ב
בלילה. אני רוצה ל-ק-ר-ו-א א-י-ת-ך ש-י-ר-ה.

אני מתגרה בפחד ומתגרה ממנו. הוא עושה לי את זה. במיוחד כשאני
מצליחה להגיע בלי להיאנס. אז אני יודעת שניצחתי, לא משנה את
מי. בכל פעם זה מישהו אחר.

עד שהוא יתייאש, ויתעסק עם מי שבגודל שלו.