עלי להיות קרובה יותר לסוף, למוות.
החיים כבר זורמים בכל;
במבט, במגע, בשקט המופתי
אבל משהו חסר!
יודעת אני שתחושה אחרונה זו של הקיץ
יש בה די
כדי להוסיף את הפליאה האדירה והכרת התודה
לחיים ברורים מאליהם.

אני רואה אותי בעץ,
רואה אותי בפני הילדים,
רואה אותי,
רואה את החיים.

יש את החיים שהמוות נודף מהם,
במבטם הכהה ודיבורם הנמוך
ניתן להריח מהם את הסוף.
ויש את המתים כמהי החיים,
נאבקים בכל הכוח כדי לשרוד,
לחלוש על מחלה חשוכת מרפא
או גרוע מכך,
גומעים כסף ורכוש
בניסיון למלא חור אינסופי בנשמתם.
וגם האהבה אין בה מה
כשהיא נשלחת מאותם יונקי חיים ארורים.

ואילו אני - חיים,
מאחלת לסוף
אור גדול יותר קיים שם.