היא שלי.
אני תמיד ידעתי, מהרגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי שהיא שלי.
אולי היא לא רוצה אותי, אבל היא עדיין שלי.
פעם היא אמרה לי שגבר ששר יפה "עושה לה את זה".
ניסיתי לשיר מול המראה.
אפילו הבבואה שלי שמה את הכפות ידיים על האוזניים.
אותו לא הצלחתי לרגש, אז אותה?
היא הייתה יפהפייה, כמו באגדות הייתי מדמיין שאני בא על הסוס
הלבן ואנחנו רוכבים אל השקיעה. חבל שהמציאות היא לא כמו
באגדות.
פעם פינטזתי שאנחנו ביחד, כמה כיף יהיה לצאת לטייל יד ביד,
לשכב על המיטה ולהתנשק.
ישבנו פעם בבית קפה, נגעתי לה ביד, הרגשתי כמה רך העור שלה,
כמה אני רוצה ללטף אותו, כמה אני רוצה לחבק אותה וללחוש באוזנה
שאני אוהב אותה. כמה אני רוצה לשמוע אותה אומרת לי "גם אני
אוהבת אותך", כמה אני רוצה לעשות איתה אהבה.
הכמיהה הכי גדולה שלי אי פעם הייתה היא.
התשוקה הכי גדולה שלי זה להיות איתה.
אני מרגיש כמו אנשים שחזרו בתשובה ועכשיו אלוהים הוא כל מה
שממלא את חייהם, מה שהופך אותם למאושרים, והם רק מדברים על זה
כל היום ומנסים להחזיר אנשים בתשובה.
ככה אני מרגיש, שהיא האלוהים שלי, התורה שלי. כל מה שהיא
מוציאה מהפה שלה קדוש בעיניי.
הא גם הפסיכולוגית שלי, אפילו אמרתי לה את זה פעם, היא שמחה
ואמרה תודה, ושהיא באמת חושבת להיות פסיכולוגית בעתיד.
דווקא יהיה מעניין, אני אלך עוד 20 שנה לבכות לפסיכולוג על
אהבת נעוריי שדחתה אותי וזאת תהיה היא. זה יהיה אחלה אירוניה.
אחלה רעיון לסיפור.
כשאני חושב על זה לעומק... היא בעצם... הכול שלי.
היא שלי.
אני תמיד ידעתי, מהרגע הראשון שראיתי אותה, ידעתי שהיא שלי.
אולי היא לא רוצה אותי, אבל היא עדיין שלי.