אני זוכר את הערב ההוא, זה היה בשעות הדמדומים בקיץ על חוף
הים.
הבטתי בה, ליטפתי את שערה החלק והבהיר. היא הסתכלה לעבר האופק.
אני מכיר את המבט הזה, היא חושבת עכשיו על משהו, כנראה רציני.

כמה שהייתי טיפש אז; טיפש ומאוהב.

היא סובבה את ראשה וחייכה חיוך רחב, מביטה בי בעיניים הכחולות
שלה, שיכולות לכבוש לב של כל אחד; כך היא כבשה את הלב שלי.
ידעתי אז, או לפחות חשבתי, שהיא האחת. שאני אוהב אותה יותר מכל
דבר אחר בעולם.
תכננתי לעשות את זה, להגיד לה שהיא האחת, שאני רוצה לחיות אתה
לנצח במקום שהיא הכי אהבה - על חוף הים.
איך יכולתי לדעת באותו הזמן שמאחורי החיוך המושלם שלה יש שקרים
וסודות? אפילו היום אינני מסוגל להבין למה היא עשתה לי את זה.
הכרנו בתחנת אוטובוס. היא הגיעה בריצה. ברגע שראיתי אותה נדלק
לי ניצוץ בלב. למרות שאינני אחד שמתאהב בקלות, ידעתי שאם אני
לא אעשה משהו היא תחמוק לי מבין הידיים.
אחרי שבוע הייתה הפגישה הראשונה שלנו. כבר אז היא שיקרה לי,
וזה נמשך מהפגישה הראשונה, לשנייה, לשלישית, עד לרגע שבו כרעתי
ברך בזמן השקיעה על חוף הים ואמרתי לה שהיא האישה שאני רוצה
לבלות אתה את שארית חיי.
בתחילה, היא חייכה אליי חיוך עצוב ואז פרצה בבכי.
הבטתי בה מבולבל, חסר אונים, אך כעבור שניות אחדות, כמו הדמעות
ששטפו את פניה השקרים הציפו אותי.
הבטתי בה. אני לא יכול להגיד שלא כעסתי עליה, אבל בעיקר הייתי
מאוכזב וכאוב.
"רק אל תסתכל עליי במבט הזה", התחננה.
"אז מה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותה מתוך תערובת רגשות
מכאיבה.
היא פלטה משהו שלא הצלחתי להבין.
"מה את רוצה שאני אעשה?! שאני אצעק?! שאני אכה אותך?!" אמרתי
בכעס.
היא שתקה, עיניה היו אדומות, מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה.
"אני אוהב אותך, אני לא יכול לפגוע בך..." נימת קולי התרככה
לייאוש גדול.
היא המשיכה לבכות ובאה לחבק אותי.
"לא עכשיו, אני לא יכול," אמרתי וניערתי אותה מעליי.
הלכתי, הרחק משם, התבודדתי מהעולם.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על המעשים שלה, לא יכולתי להפסיק לתהות
למה היא עשתה לי כזה דבר. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
לא היה לי כבר רצון לראות או לא לשמוע או לחייך; לא היה לי כבר
רצון לחיות.
בעודי שוקע בהרהורים שמעתי רעש חזק. התעוררתי מהמחשבות. עמדתי
באמצע כביש ראשי, ורעש חזק ומחריש אוזניים בקע מתוך הדבר הגדול
והמתכתי הזה שהתקרב אליי; הוא האיר עליי באורות חזקים,
מסנוורים. לא יכולתי לראות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, הוא פגע
בי, וזה לא כאב לי במיוחד.
בעולם הבא, מסתבר, כשאתה רק מחשבות שמרחפות באוויר, מדי פעם
פוגשים במחשבות אחרות, ברצונות אחרים. הרצון שלי לא לחיות יותר
התממש אך הבנתי שלמרות שבגללה אני כאן ולמרות כל הסודות האפלים
שלה ולמרות הרצון שלי באותו הערב לא לראות אותה יותר לעולם,
היא חסרה לי, כי עכשיו, כשרק המחשבות שלי נשארו לי, היא זאת
שממלאת אותן.

אחד מהישנים הפחות טובים, פשוט לא היה לי משהו אחר לפרסם
(ורציתי).