בכפר קטן בקצה השמיים, חיו קומץ איכרי עננים, מספר תושבים, לא
מי יודע מה, חיים בפשטות, חיים רגילים.
הם היו ניזונים מענני כבש, מענני נוצה היו תופרים מעילים,
חולקים את הזהב שמעבר לקשת ושותים בכפית את הגשמים.
בכפר הקטן שבקצה השמיים, חיו בפשטות כל התושבים. כולם היו
ישרים ועובדי כפיים, בלי כל פנאי ועת למשחקים.
השעות, הימים, השבועות, חודשים, עונות, שנים, כבר אלפי שנים
איכרי עננים את השמיים מעבדים.
יום אחד, בכפר הקטן שבקצה השמיים, נשאר לילה. השמש אבדה.
מה אבדה? לא הבינו איכרי העננים
שפחדו לכנס מועצה,
יותר מאובדן השמש.
הרי השמש תמיד הייתה. הם הביטו לצפון, ואחד חכם הסתכל בשעון.
"היא מאחרת כבר בשקל וחצי שעות."
שוב מלמלו כמה אנשים "שטויות." אבל זהו. השמש הלכה.
השקט צרח בכפר הקטן שבקצה השמיים, התושבים חרצו שיניים והחליטו
לעשות הגרלה,
כי זה הדבר היחיד שהועלה.
הם פתחו קילו בייגלה ארוך ואחד זקן הוריד ביס במקל מסכן והחזיר
אותו לערימה.
כל הכפר עמד בתור ישר ועבר ולקח בייגלה אחד, מהזקן שהחזיק את
כולם ביד.
נקצר ונאמר שבכפר הקטן שבקצה השמיים על מדרון, הפסיד בהגרלה
נער בשם אוריאון.
הוא היה רועה-צאן, הנער בשם אוריון. הוא רעה ענני כבש רחוק
מהכפר הקטן,
כל יום היה אוסף את הצאן ויורד במדרון ורועה את הצאן ממש מעל
העיר ליסבון.
היה עליו לצאת למסע, כחלק מהתפקיד שהוטל עליו בהגרלה.
הוא יצא למצוא את השמש ולהשיבה.
אוריאון התרחק על סוס הקרוסלה שלו מהכפר הקטן שבקצה השמיים,
במסע אחר השמש האבודה.
הוא עבר דרך שאורכה שווה למרחק מאנגליה לירושלים.
ובכל זאת, אין לי כוונה לספר על המסע שעבר אוריאון בדרך לשמש,
כי בסופם של ימים ארוכים הגיע לשדה מרשמלו רחב ידיים. (כאן תמה
החריזה, שעל אף היותה נלוזה הייתה חיונית. היא תיעלם מהשורות
הבאות להיעדרות קצרה, בשל סיבות שיתבהרו מאוחר יותר. )
אוריאון התקדם בשדה לאט, מסיבות שלא יכול היה להסביר הוא רצה
לחצות אותו במרכזו, ולא לעבור לידו.
השתילים הגיעו לו עד לברכיים ופרחי מרשמלו ליטפו את רגליו
כשפסע עד למרכז השדה. אז שמע מוזיקה עדינה שהזכירה לו בד שיפון
נשפך בין האצבעות. לפני שהספיק לשים לב התגלמו לפניו שתי
דמויות, נער ונערה, בני גילו. היא שרה את מי הקרח שהרגיש
זורמים בעורקיי גופו. ואז היא שתקה ושוב לא נשמע צליל מלבד
הרוח ששרקה בשדה המרשמלו.
שפתיה לא זזו. היא הושיטה תיבת עץ שקרני שמש משתקפות ממנה, אור
נשפך מדפנות התיבה ומאיר את השדה כולו כמו שמש בשקיעתה. "זו
השמש שאבדה לכפר קטן בקצה השמיים, היא נמצאת בידיי אך אינני
אוחזת בה. אין לי עניין בגניבת שמשות. רק, ((מלאך)) שלא נאמר
את המילה, יכול לשנות סדרי בריאה."
היא הצביעה על השלישי שהיה שם, אך נאמר שהוא הראשון. הוא היסס
לרגע, כי מטבעם של מלאכים היא ביישנות. ואז פתח את פיו בשקט
ושוב היסס וזרק מבט של עיניים בצבע טורקיז שהים משתקף בהם. אבל
לא כמו מטפורה, באמת, כי ככה אלוהים בורא את המלאכים. והשיער
השחור השתפך על כתפיים בצבע חול חם שמבריק בשמש. זה לא דימוי,
זו הדמות, אחד מתוך שניים עשר מלאכים, שבמו ידיו יצר אותם
אלוהים.
נאמר שקוראים לו רומא, כי שדה המרשמלו הקביל לאיטליה, רק
בעננים. אז רומא שוב חייך חיוך של מלאכים.
"מולך נפרשות שתי דרכים, האחת מובילה לשמש האבודה וממנה לכפר
חזרה בבטחה. הדרך השנייה היא הסיכוי היחיד שלך, אי פעם,
לאהבה."
מלאכים לא רגילים לדבר עם בני אדם, רומא אולי נשמע קצת בוטה,
נכון. אך יש לזכור שהם פשוט לא מסוגלים להרע, הם עשויים מפיסות
של טוב, אין להם ברירה.
אוריאון איננו אדם בקיא בלימודים, אין סרטים אמריקאים בקצה
העננים. הוא רק הבין את השליחות שהוטלה עליו, והרגיש גיבור, על
אף הפיתוי הרב. בסופו של דבר הוא נער, יש לסלוח לו, אחרי הכל.
אבל לי, לי אין מילה בזה, אני רק כותב את מה שהיה. זה סיפור
אין לי זכות בחירה. ובכלל מלאכים, הבעיה איתם היא שהם כמו
אנשים, כשהם מתאהבים, כמו כל בני אדם, הם לפעמים אכזריים. רומא
הוא יציר אלוהי נדיר, אמנם. אבל הוא חטא, כי שם את בבת עינו על
בן אדם.
אוריאון הושיט ידו אל התיבה, הוא יקיים את השליחות ויוותר על
האהבה. את השמש האבודה יחזיר לכפר הקטן שבקצה השמיים, והכל
יחזור להיות כפי שהיה לפני שנתיים (ושישה חודשים וארבעה ימים)
אלא שיש עוד משהו שהוא צריך לעשות, זאת אמרה לו הגברת שאחזה
בתיבה, הוא צריך להכריז לעולם שבאמת וויתר על האהבה.
מה זאת אומרת? אוריאון שאל.
היא אמרה לו שלא ינסה להבין, כי הוא רק חלק קטן מתכנית אלוהית.
הוא צריך לעשות את מה שהיא אמרה, כי כבר הוצעו לו האפשרויות
והוא נתן את הבחירה. היא הגישה לאוריאון חרב ומילמלה בשפה זרה.
את החרב, אוריאון הבין לבד שהוא צריך לנעוץ ברומא.
ישר בלב.
אוריאון שיסף את לב המלאך הפועם עם חרב שאיננה שלו, וכוחות
שקיבל לרצוח מלאכים, אחרי הכל הוא רק איכר עננים. רגע אחר כך
הוא כבר הצטער על הפזיזות, הוא הבין את גודל הרצח, מלאך. זה
איום. זה בטוח גיהינום. אבל לשנות את העבר אי אפשר גם בעננים.
אוריאון לקח את התיבה ויצא לדרך חזרה אל הכפר. הנערה כבר נעלמה
ורק הגופה של רומא נשארה בשדה המרשמלו. הים עדיין השתקף
בעיניים של המלאך המת, אפשר היה לראות שחפים ואפילו ספינה בקו
האופק. אלוהים אף פעם לא עוצם עיניים של מלאכים, אפילו כשהם
מתים.
אוריאון חזר לכפר הקטן שבקצה השמיים, הוא החזיר את השמש איתו,
וכל התושבים חגגו איזה יומיים ואז חזרו לשיגרה. אוריאון ממשיך
לרעות ענניי כבשים במורד המדרון שבקצה השמיים, הוא גם מתחרט
עדיין שרצח את רומא.
מהכפר הקטן שבקצה השמיים, במרחק של מאנגליה לירושליים, יש שדה
מרשמלו רחב ידיים, מעל איטליה.
בשדה המרשמלו השומם שרק הרוח שורקת בו לפעמים, שוכב מלאך שהים
משתקף בעיניו. הוא שוכב ללא רוח חיים. בלי לזוז או להתכלות או
להשתנות. זו לא עוד זכות שמקבלים כל המלאכים, כמו הקטע עם
העיניים והים. זו פריווילגיה, שניתנה לו בתור המלאך שנותר
בחיים הכי הרבה זמן.
הסיפור הזה כתוב רובו בחרוזים, רק כי הוא שופע צחוק מרוב
יגון. המסמך מבהיר את הנקודות שהועלו בתיק 4030120 על הסיבות
למותו של המלאך האחרון. |
