הרחוב שקט. חושך מסביב. לפנות בוקר ואין נפש חיה בחוץ. עיר כל
כך גדולה והיא לבד. תמיד חשבה שתבוא לכאן והכול יהיה יותר טוב,
תברח מהחיים הקודמים שלה ותתחיל מחדש - עיר חדשה, אנשים חדשים,
חיים חדשים. אף אחד לא יכיר אותה וידע ממה היא בורחת. כל
האפשרויות פתוחות לפניה. ובמיוחד בעיר כזאת גדולה, שלא נחה
לרגע. אבל עכשיו היא לבד, מסתובבת ברחובות בלילה. זה לא מה
שהיא דמיינה.
היא לא באמת מצליחה לברוח מהנפש המעוותת שלה.
ושוב הזיכרון שלו חוזר אליה.
הוא כל כך רצה אותה, התחנן, הבטיח לה הכול. רצה להיות בשבילה
בכל רגע.
לעזור לה, לאהוב אותה. וגם היא רצתה.
רצתה לתת לו להיכנס, לתת לו להעיר בה משהו שנרדם כבר מזמן.
רצתה להרגיש, להרגיש באמת, סוף סוף.
היא ניסתה. באמת שניסתה לשכוח ולהשאיר את העבר מאחוריה.
אבל משהו לא מרפה, לא נותן לה להשתחרר. ושוב היא בוכה, סתם בלי
סיבה.
והוא יושב שם, מביט בה, לא מבין. מה עשה לא בסדר?
זה לא אתה, אתה לא יכול לעזור. שוב אותם המשפטים שכל כך שנא.
אבל בכל זאת נשאר, אסף אותה אליו, ניחם, הרגיש את זרועותיה
אוחזות בו חזק. כל כך חזק. שלא ילך, שלא יעזוב גם הוא.
כמו ילדה הייתה שוכבת מכורבלת בתוכו. אבל היא לא ילדה.
והוא היה מנשק אותה בעדינות. את לחייה הרטובות, את צווארה, את
כתפיה. מפשיל את חולצתה בעדינות ומנשק את כל גופה ושוכב איתה.
והיא מתמסרת, רק להרגיש משהו. לרגע. כל דבר.
ושוב היא חוזרת לעצמה, טוב לה איתו, טוב לו איתה.
אבל לכמה זמן? ומתי תבוא הנפילה הבאה? הוא יודע שזה יקרה. זה
תמיד קורה. היא מסתגרת בתוך עצמה, בוהה בחלל החדר. והוא שם
איתה אבל בעצם הוא לא. היא עם עצמה עכשיו ואי אפשר להתקרב.
היא שותקת, שעות היא שותקת. היא לבד, כל כך לבד.
היא יודעת שזה לא יכול להמשך כך לנצח. היא יודעת שזה לא תקין
והיא לא מצליחה לשנות.
היא מרגישה אותו מתרחק ממנה. היא יודעת שעוד מעט הוא יעזוב,
אולי לא היום, אולי לא עוד חודש, אבל הוא יעזוב אותה בסוף. כמה
יוכל לסבול את הניתוק הזה שלה.
אבל ממשיכה לשתוק.
כבר אין לה כוח להלחם בעצמה.
הוא שוכב על המיטה מולה ולבסוף נרדם, מיואש, חסר אונים.
והדמעות מתחילות לרדת. היא מוצאת את עצמה ברחוב, משוטטת בלי
מטרה.
שוב היא מסתובבת לבד. שוב היא לבד, כל כך לבד. כמו שתמיד
הייתה.
כמו שתמיד תהיה.