מוקדם בבוקר, העיר עוד ישנה
שנינו כבר ערים מזמן,
מקבלים את פני השקט שמהלנו
בחום האהבה שלנו
ובקולות בהן דיברו מחשבותינו.

מקשיבה לקולות ליבך,
עת ראשי מונח לו על חזך
משחזרת לי בראש את האתמול.
איש משנינו לא אומר מילה
מן דממה סוערת
המנבאה את העומד לקרות.

ליבך פועם אל מול שלי
מקשיבה לך ערה,
בעיניים עצומות
עת אתה לוחש בקול צרוד של בוקר
עד כמה אתה, כבר עכשיו אלי מתגעגע

שוכבים כך שנינו, צמודים, מחובקים
ואל החדר אור אט אט מגיח.
ציפורים מתחילות להשמיע את קולן.
אנחנו נזכרים בלהט המגע של אמש
ומקשיבים למילים שמהלילה,
בין קירות החדר,
עדיין נלחשים, מהדהדים.

אנחנו עוד שומעים את הקולות
וחשים חזק את החיבוק,
ונוגעים בקולות הלילה שחלף,
שהגיעו מבחוץ
וליוו את כל האהבה.

השמש אט אט שולחת קרני אור ראשונות
כדי להעיר את העולם,
צינה של סתו חודרת מחלון פתוח.
הבוקר כבר אינו אפל בחוץ.
אבל אנחנו לא חיכינו לה כדי להתעורר.
אנחנו כבר צבענו וחיממנו לנו את הבוקר
בצבעים רכים,
ובשמיכה חמה של אהבה.