משירי אלכסנדר פן:
http://www3.maariv.co.il/online/5/ART/991/743.html

בשומעי את ביצועה הקסום של יהודית רביץ ללחנו הנוגה של סשה
ארגוב למילות "וידוי" של אלכסנדר פן, אחזה בי צמרמורת שהביאתני
לידי חתירה עמוקה אל תוך נבכי אחד משירי האהבה העלומים
והמרתקים ביותר בשירה העברית.
האזנתי לשיר השכם והערב כשאוזניי מהופנטות, ובכל פעם תפסה אותי
הבנה חדשה שהאירה את השיר בזיו חדש.
לחנו המרטיט של ארגוב תואם בשמימיות קוסמית את מילותיו של פן.
המנעד, המצלול והחזרות המוזיקליות כמו עוטים את השיר בשמלת משי
הדורה.

בבואנו לפענח שיר אפוף מסתורין זה (כשם שהיו חייו של פן) יש
ללכת על חבל דק מאוד שכן כדי להבין את השיר בצורה טובה מתבקשת
הכרה בחייו וביחסו של פן לאהבה. ההכרה בחייו של פן נותנת לשיר
מימד חדש וסוחפת אותו לרמות נשגבות.
חייו של פן הם אניגמה מהלכת, החל משנת לידתו שאינה ידועה (1902
או 1906) והמשך במקום לידתו שאינו ברור (חוף הים השחור או גדות
ים הקרח הצפוני). את ילדותו העביר בבית סבו שהיה צייד דובים,
וכשהגיע פן לגיל 10 נהרג סבו והוא החל שם את פעמיו במסע אחר
אביו, מסע שאורכו לא פחות מ-6000 ק"מ לבית אביו שנמצא
בפיאטיגורסק בצפון קווקז. מעט מאוד ידוע לנו על נעוריו של פן
ומעולם לא הרבה לדבר על פרק זה בחייו. פן היהודי קיבל מאביו
חינוך למופת על טהרת הספרות הרוסית. מאוחר יותר עבר פן למוסקבה
והתחיל ללמוד ב"אינסטיטוט הממלכתי לניב", שם התוודע לסופרים
רוסים גדולים, ביניהם מאיאקובסקי, פסטרנק ויסנין. בד בבד עסק
גם באגרוף ואף הוכתר לאלוף מוסקבה.
כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות פעילות ציונית מחתרתית, הוא הוגלה
לאי אוזביקסטני, ומשם הצליח להימלט כמה פעמים אך נלכד. בעודו
בשבי היה נוהג פן להתבודד ולהטביע את יגונו בכתיבה מחתרתית
ציונית ומחאתית. הוא היה נוהג גם לצטט שירי משוררים ציוניים
מפרי עטם של משוררים כגון ביאליק וטשרניחובסקי. משם העפיל פן
לארץ ישראל על אניית מעפילים בשם 'רוסלאן' שעגנה ביפו. מאז קנה
לו פן שביתה בארץ ישראל. את שנותיו הראשונות העביר פן
בניסיונות של הקמה התיישבותית ברוחמה, הקמה של סטודיו לראינוע,
עיסוק באגרוף ועבודה בעבודות מזדמנות. לבסוף השתקע בעיר ת"א,
ושם כתב את רוב שיריו ושם חי עד מותו מסכרת ב-1972.

דמותו של פן כפי שהיא מצטיירת בנוף הא"י היא דמות מאוד מעורערת
ולא יציבה. לרוב נוטים לתארו רוב בני דורו ע"פ יופיו וחזותו
המרשימה שהפילה נשים רבות ברשתו. (חיים גורי מצטט: "לפתע בתוך
יום חם כזה, נשוב אספלט רותח, יוקד, מופיע במגפיים של עור,
ברובשקה של משי צהוב עם פתיל של קטיפה, נסיך מאגדות ילדות...
[לא ראיתי כמוהו] מלבד בקולנוע או בספרים, אציל מכף רגל ועד
ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה. זה לא היה
מישהו, זה היה משהו".)
פן הביא לעולם ארבעה ילדים משלוש נשים שונות ומסופר עליו רבות
כי היה נוהג להתבסם חדשות לבקרים ולחיות חיי בוהמה נהנתניים.
בין שלוש הנשים שפקדו את מיטתו ונפלו ברשתו וקסמיו נכללת גם
השחקנית חנה רובינא שלטובתה עזב את אשתו הראשונה, וממנה הגיעה
לעולם הזמרת המפורסמת אילנה רובינא.

אחרי שסקרנו את קורות חייו (ממש על קצה המזלג...) אפשר לגשת
לענייננו.
ככל הנראה, את השיר 'וידוי' (שאותו, שימו לב, כותב פן בלשון
נקבה) הקדיש פן לאשתו השלישית רחל לופטגלאס, אותה אישה שאהבה
אותו למרות הכול; אף שידעה כי הוא בוגד בה ואינו שת את לבו רק
אליה, נשארה נאמנה לו. פן היה נוהג לומר: "רחל היא קיר לבן
ואני הנקודה השחורה, בזכותה אני חי".
השיר 'וידוי' הוא מהזן הלירי של פן (שלדעתי בו הוא מתגלה ברוב
תפארתו) שנהג גם לכתוב שירי מחאה פוליטיים בהשתייכו למק"י
(מפלגת הקומוניסטים הארץ ישראלית) וגם שירי א"י על אהבת הארץ,
שירים כמו 'הבו לבנים' 'כנרת כנרת' ועוד.
על אף כל הקשיים שטומן בחובו שיר זה גמרתי אומר לנסות ולנתח את
שיר זה מנקודת מבטי ולהבין את סוד הקסם והמסתוריות שנעוצים
בשיר זה.
בשיר כאמור לוקח פן את ה"וידוי" ושם אותן בפיה של אישה, דבר
שכראות עיניי אופייני מאוד לפן, ברצון הזה לשלוט בחיי נשותיו
ולעשות ככל העולה ברוחו בעוד הוא מצפה מהצד השני שיישאר נאמן
לו.
פן ממסד לעצמו בשיר תחושות קצוניות של אישה שהולכת אחר גבר
באהבה חרף כל הקשיים וחרף כך שאינו מחזיר לה באותו מטבע ולבסוף
גם נוטש אותה.

פן פותח את השיר במילותיה של האישה הפונה לאהובה ומנסה להזכיר
לו את אותו לילה סתווי ובתולי שבו נפגשו (דבר שכל אוהב ודאי
היה נוצר בלבו): "כך ראית אותי ראשונה, התזכור?" והתפאורה
מסביב כל כך פשוטה, עם המעיל הפשוט והפנס שבו היא מאירה את
עצמה ובאופן מטאפורי כל כך מנסה להאיר את עצמה ולהזכיר לו את
אותו הלילה שבו פרחה אהבתם. וכאן מתגלה לראשונה בשיר עיוורונה
של האישה שלמרות שאהובה אינו משיב ואינו זוכר את המפגש הראשון
מכניסה עצמה אותה אישה להגיגים כי אהובה ישוב אליה בכל מחיר:
"וכאל לחם ומים אליי תחזור".

בבית השני מציג פן את מנגנון ההתקה הקלאסי שבו מוצא הבעל באשתו
פורקן לחייו המרודים והנדכאים. בתוך מערבולת העוני והדלות מוצא
לעצמו הגבר קורבן נח לרצות וקל להתעמרות. במשפט "גם למוות אתה
קללתני לא פעם / וכתפיי הקרות רעדו משמחה" מציג פן באמצעות
אוקסימרון את אהבתה הקיצונית והכפייתית של האישה לגבר שמוכנה
לספוג ולשאת את הכאב על כתפיה שרועדות לא מעצמת הכאב אלא
משמחתה של אותה האישה שהיא היא "הזוכה" להיות קורבנו של אותו
פורקן. ויתרה מזו, גם כשברור לה כי בעטיה יאסרו את בעלה
בנחושתיים היא תחכה לו ולבבה בל יסור ממנו. (להזכירכם, פן היה
שבוי בגלות זמן לא מועט מחייו.)

ואז מגיע הפזמון שמביא את השיר לפסגות חדשות ומסכם את השיר עד
כה שוב בקיצוניות, בעיוורון ובהתמסרות מוחלטים מצד האישה, ששוב
מנסה להיתלות באותו אילן בדמות אותו לילה ראשון ("אבל זכור איך
נפגשנו בליל מלילות"). ושוב היא מתארת את האהבה כדלה, כסוררת
וכפשוטה. ברם, כאן יש שינוי קטן - לראשונה מכירה האישה בכך
שהיה זה לא טוב, שהיה זה רע, לרגע קט ואווילי היא מכירה בכך
שאהבה זו היא אהבה "חולה". אולם פן לא משאיר לנו מקום לטעויות
ומיד משלח ומשגר בפיה את המילה לתפארת, שבה חוזרת האישה ומניחה
את הרטייה על עיניה. הרגע הקט הזה שבו מכירה האשה ברוע האהבה
אך בכל זאת היא מפארת את אותו רוע מביא את השיר לכדי שיאים
חדשים ומציג את האישה בצורה מזוכיסטית, כאישה הנהנית מהסבל
ומהכאב. היא ממשיכה ואומרת: "אם יהיה זה שנית אל יהיה זה
אחרת", הווה אומר שבדיעבד היא גם לא הייתה מוותרת על הסבל
והכאב האלו. ולקינוח, כדי להעצים את תפארת הרוע, מוסיף פן
לאותו מעיל פשוט את ציץ הוורד (שעמוק בלבה אולי מקווה האישה
שציץ ורד זה יזכיר לבעלה את אותו הלילה).

בבית השלישי ממשיכה אותה אישה בתיאור אהבה וחוזרת על מודל
ההתקה בהגברה ("עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף"). היא מתארת
את קנאתה ואת הכפייתיות שלה במארביה החשוכים לבעלה.
ושוב, בניגודיות מופלאה מציג לנו פן את השנאה והאהבה כאחד
בהדגשה רגשית ואמביוולנטית שמיללת "ושנאתי לך ועד דמע אהבתי".
היא חוזרת ומציגה את האהבה החשוכה והקדורנית נטולת החיוך
והצחוק, וממשיכה לשער בנפשה כי הייתה בלבו בעת שהיה בשבי.

ואותו גבר, לקולותיה המייבבים של האישה המשוכנעת באהבתו אליה,
משיב לה בתחילת הבית הרביעי בהטחת דלת ובהשארתו אותה עגונה
בדיוק ברגע שבו היא זקוקה לו יותר מכול, זה אותו הרגע שבו היא
נושאת את יוצא חלציו. (מדהימה העובדה שפן לא היה ליד אשתו
הראשונה בלה דון כשזו הייתה זקוקה לו כשבנם חלה במחלת מעיים
ולא היה לה מספיק כסף לשלם לאחות כדי שתטפל בתינוק ולא עלה
בידה להצילו.) לאחר הנטישה נראה כאילו משהו משתנה בדוברת
המתוודה על אהבתה - לראשונה בשיר אהבתה העיוורת של האישה
מתערערת באומרה: "רק חשך אור עיניי"; לראשונה בווידוי מגלה
האישה סימני שבירה ומשהו בה דועך; ה"הלכת לעד" הזה מהדהד
באוזניה והיא מבינה שאהוב לבה רציני. אולם פן שוב בלי לטעות
"מציל אותה" ושם בפיה את המילים "אך לבי לא נשבר" - למרות
הנטישה חסרת האחריות של הגבר לבה של האישה לא נשבר ופן גם
מסביר לנו למה: "כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים שתשוב עוד
אליי ותיפול על ברכיים". פן משלח בפי המתוודה שלו שגיונות
והזיות אובססיביים ונקמניים שמביאים את אהובה שטוח אפיים אליה
כדי שזאת תוכל להתנקם ולהגיד לו שהיה זה לא טוב, שהיה רע
לתפארת.

בחזרה הבאה על הפזמון פן, במלוא גאוניותו, עושה שינוי של מילה
אחת שמדגישה את הדו ערכיות באהבתה של האישה שתופסת עמדה של
נקמנות. פן משנה את המילה "זכור" במילה "טוב שנפגשנו בליל
מלילות". הגישה שתופסת פה האישה השתנתה - אחרי שהודיעה לנו
שלבה לא יסור מבעלה היא מחזירה אותו אליה כדי להגיד לו שהיה
טוב שהם נפגשו, ותו לא. היא כבר איננה מנסה להזכיר לו את אותו
הלילה משום שאין היא מוצאת בכך טעם אחרי שכשלה בפעמים
הקודמות.
שני הבתים והפזמון האחרונים אינם מופיעים בביצועה המקורי של
יהודית רביץ ולדעתי בצדק, משום שבבית הבא לדעתי מאבד השיר
מקסמו, אחרי שהדוברת התגלתה לנו כאוהבת חסרת גבולות היא באה
ופורצת גבולות חדשים. באובססיביות טוטליסטית היא מודיעה לנו
שהיא מצפה לזיוו של המוות שיבוא מידי אהובה. פן לעניות דעתי
הגדיש את הסאה בהקצנותיו כאן והדבר עורר בי סלידה קלה. אישה
שעד אותו שלב הצליחה לעורר בי איזשהם רגשות אמפתיים הרסה הכול
באבחה של השתפכות נפש קיצונית ומחרידה. לשכנע את עצמך באשליות
שווא של אהבה מצד אהובך - לגיטימי; לייחל שמשא נפשך יחזור
אלייך בכל מחיר - לגיטימי; אבל מוות? ועוד לעשות זאת בידיעה
גמורה שהיא "כסילה שכמוני".
זאת אומרת ידיעה מוחלטת שאהבה זו היא לא טובה, היא הרעה החולה
אך בכל זאת להיות מוכנים למות למענה? ויתרה מזו, זה לא מוות של
מה בכך, זהו מוות של גרזן אשר בהינף יד מפיל בבום אחד משהו חזק
מאוד, זהו מוות בייסורים ובכאב. ואחרי שהאישה מתוודה בפנינו
שהיא מכירה בכך שאהבתה היא מוות, היא מודיעה לנו קבל עם בהכרזה
חולנית ואובדנית, שממש הופכת אותה לקדושה מעונה שאין היא מוכנה
לוותר על האהבה-מוות האלו; היא מכניסה עצמה לתוך חלומו של
אהובה (כנראה זה הדבר היחיד שבו היא יכולה להשליך את יהבה לאחר
שאהוב לבה נטש אותה) ומודיעה לו שהיא לא תוותר עד "עיניים
יישאוך בדרך אליי".

וכהוכחה ניצחת לאובדניותה ולחוסר הרצון לוותר על אהבתה שתגזור
עמה את מותה בפזמון האחרון היא עושה את השינוי של השורה השנייה
ושמה את האל כחורץ גורלה. השורה הזאת, כפי איך שאני רואה,
מעמיקה את השיר ונותנת לו רובדים פילוסופיים קיומיים. הנטייה
למוות והרצון הלא מודע שלנו למות, יצרי האהבה והבנייה שעומדים
אל מול יצרי ההרס והאובדן העצמיים, פן מגיש לנו אותם בקיצוניות
מעוררת פלצות.

לסיכום, מנקודת מבטי אני סבור כי השיר ניתן להעמקה רחבה יותר
ושלל פירושים שונים ומגוונים וזה סוד הקסם שלו - ההילה
המסתורית האופפת אותו. אינני יודע אם החיבור הרגשי שלי עם השיר
נובע מהמילים חוצבות הלב (הבתים והפזמון האחרונים בטלים בשישים
אל מול קסמו של שאר השיר) של פן או שמא זה הלחן והביצוע מרטיטי
הלב של ארגוב ורביץ, אבל זה ללא שום ספק שירו הטוב ביותר של
פן.