כבר שלושה חודשים שאני בדרכים, בהתחלה גם איימי הייתה איתי,
אבל היא עזבה משום מה.
האמת שלא עזבתי את הבית כי רבתי עם אמא שלי, או כי היה לי משבר
משפחתי, האמת שפשוט נמאס לי, אמא שלי צריכה לגדל אותי ואת אחי,
והיא בקושי מצליחה לקיים את עצמה ועוד השגרה המטורפת הזאת של
לקום כל יום כבר 17 שנה וללכת לביצפר, אחרכך לעבודה ואז לחזור
סחוט הביתה כבר התישה אותי. כנראה שהחיים האמיתיים הם פשוט
יותר מידי בשבילי.
ארזתי תיק, לקחתי את האמפי-3,הוצאתי את כל הכסף שנשאר לי בבנק,
קצת אוכל, השארתי מכתב, הסברתי לה הכל והלכתי.
אחרי שבוע בערך ראיתי בצד הרחוב ילדה, שישנה בצל של איזה חנות,
בהתחלה חשבתי שהיא מתה, המון אנשים היו מסביבה, כנראה שגם הם
חשבו שהיא מתה, אף אחד לא ממש העז להתקרב אליה, לקחתי קצת
מהמים שהיו לי בתיק ושפכתי עליה, היא התעוררה הסתכלה מסביב,
ופשוט קמה והתרחקה מהמון האנשים שהקיף אותה, כולם המשיכו במה
שהם עשו וכאילו שכחו ממנה, אבל אני רצתי אחריה.
ככה הכרתי את איימי, מפה לשם התחלנו להסתובב ביחד, היינו כמעט
חודשיים ביחד, ישנים מתחת לבניינים, על ספסלים, בבתים נטושים
או בסמטאות, גונבים קצת אוכל, משיגים קצת כסף מאנשים ובעיקר
בורחים מהמשטרה.
האמת שלא נראה לי שאמא שלי מחפשת אותי, או שמישהו מחפש אותי,
ואיימי, איימי באה מכלום והולכת לשום מקום, גם אני רציתי להיות
כזה, אדם בלי זהות.
יום אחד אני ואיימי ישבנו מחוץ לאיזה מכולת.
"אהבת פעם מישהי?" איימי שאלה, והסתכלה עליי עם העיינים
הגדולות והחומות שלה, עיניים כאלה שגרמו לי להרגיש טוב עם
עצמי, שגרמו לי לדעת שזה יום טוב לקום בו בבוקר,שגרמו לי
להרגיש שיהיה טוב.
"נראה לי שכן, אבל אני לא יודע אם היא אהבה אותי בחזרה."
"מה זאת אומרת?"
"נראה לי שהיה לה חבר, למרות שתמיד היו בי הספקות שגם לה היה
משהו כלפיי."
"אז למה לא עשית משהו עם זה?"
"יום אחד היא נעלמה, לפני שהייתה לי הזדמנות לברר משהו, בלי
שום הזדמנות להגיד לה שלום, אבל זה בסדר, אני רגיל שאנשים
נעלמים לי, כמו שאת תעלמי יום אחד."
איימי התסכלה עליי ושתקה.
היא נתנה לי נשיקה, שנמשכה רגע אחד או חמש דקות או חצי שעה, לא
ממש שמתי לב איך שהזמן עבר, עם איימי הכל היה אפשרי.

יום אחד קמתי בבוקר, אני ואיימי ישנו באותו לילה בבית נטוש
ברחוב גורדון, שקמתי היא לא הייתה שם, כמו שאמרתי, כמו
שידעתי.
גם לאיימי לא הספקתי להגיד שאני אוהב אותה, או שלום, אבל כנראה
שככה זה בחיים, אני לא ממש יודע אבל אני נראה לי מתחיל להבין,
שאיכשהו כל דבר טוב נגמר לפני שהוא מתחיל, או שהוא פשוט לא
מתחיל בכלל.
זה קצת הזכיר לי את זאתי שאהבתי לפני שהכרתי את איימי, לפני
שהכל התחיל.
הזכיר לי איך שהייתי חושב עליה, איך שידעתי שנראה לי שהיא
האחת, איך שכבר תכננתי איך אני אכבוש אותה אם רק תיהיה לי את
ההזדמנות.

שלושה חודשים שאני כבר בדרכים, עם איימי היה יותר קל, יותר
טוב.
ואני עדיין יכול לדמיין את העיינים החומות והגדולות שלה
מסתכלות עליי בהערצה, אני רואה אותן צוחקות ונשענות על החזה
שלי ונרדמות, בזמן שאני הייתי מלטף אותה ולוחש לה חלש באוזן
שאני אוהב אותה, ושאני מקווה שהיא לא תעלם, למרות שאני יודע
שזה יקרה.
וככה אני ממשיך לחיות כל יום בתורו, בלי לדעת מאיפה באתי ובלי
לדעת לאן אני הולך, בלי שאף אחד מחפש אותי, בלי אף אחד שיגיד
לי כמה שאני חשוב לו, בלעדיה.