יוצא לי לחשוב הרבה על ספטמבר האחרון.
אני זוכר שנסעתי לפולין, וקיוויתי שכשאחזור הכול יהיה שונה,
הכול יהיה טוב יותר, קיוויתי שיהיה שונה בינינו.
בפולין כולם בכו, ורק אני לא הבנתי על מה כל המהומה. הדבר
היחיד שעשה אותי עצוב היה זה שהייתי רחוק ממך, וכל שיחת טלפון
אלייך הבהירה לי מחדש כמה אני באמת רחוק ממך.
אני זוכר שבפולין תמיד אמרו לנו שאנחנו ניצחנו והיטלר הפסיד,
ניצחון החיים או משהו כזה, ואני, אני תמיד חשבתי כמה זה מטומטם
שאנשים אומרים שהם ניצחו. הם היו במחנות השמדה, אכלו חרא, בזמן
שכל מי שהם הכירו מת, בזמן שכל מה שהיה להם הלך, בזמן שכל
העולם הפנה להם את הגב. זה לא ניצחון, זה אפילו לא תיקו, זה
הפסד מוחץ. זה מראה פשוט בדיוק כמה הם חסרי ערך בעולם הזה, איך
בשנייה כל אדם, לא משנה מי, יכול לקום ולהרוג אותך, להפנות את
כל העולם נגדך, לגרום לכולם לשכוח מהעובדה שאי פעם היית קיים.
אני זוכר שבפולין חשבתי על האנשים שהיו בשואה, שהתפלאתי שהם
עדיין מאמינים באלוהים, שהם שמחים שהם יצאו משם בחיים, ואני,
אני חשבתי שאם אלוהים חרבן עליך כזה גוש, אני לא הייתי נשאר
לנגב לו את התחת ולהגיד תודה, הייתי הולך. והאמת? הייתי מעדיף
להישאר למות שם.
יוצא לי הרבה לחשוב על ספטמבר האחרון, ואיך הכול השתנה, אבל
שום דבר לא השתנה בכלל.
אנחנו בדיוק אותו הדבר, רק יותר גרוע, האמת שהכול די בירידה
תלולה משם.
אני חושב הרבה על ספטמבר האחרון, איך לפני זה היה לי הכול,
ואחריו לא נשאר לי כלום, חוץ מכמה זכרונות מפולין, שתמיד
מזכירים לי שבחיים אין מנצחים, כולנו יוצאים מפסידים, ואיך
שלהישאר בחיים זה לא תמיד פרס.

ניצחון החיים. האמרה הזאת מצחיקה אותי.