יצאתי החוצה בגשם.
עמדתי והוצאתי את הלשון החוצה וחיכיתי. ידעתי שהוא יבוא. בבת
אחת כמו קסם, כשכבר חשבתי שזה לא יקרה, 10 אלף וולטים עברו לי
בגוף, דרך הלשון עד לזרת הקטנה.
ואז בבת אחת כלום, חושך. הרגשתי שמרימים אותי, שמעתי בדרך לבית
חולים את האמבולנס ואת האנשים מסביבי.
חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאני אשמע את אימא שלי בוכה.
כנראה לא. עכשיו אני תקוע כאן, באיזו מיטה מגעילה ולא ממש ברור
לי איפה. מצחיק שפעם שום דבר לא היה מספיק בשבילם, ועכשיו אם
אני מזיז את הזרת אז הם מתרגשים.
יש לי המון זמן לחשוב.
לחשוב למה עשיתי את זה בכלל.
אני זוכר שכמה ימים אחרי היא באה לבקר אותי. לפי הריח שלה
ידעתי שהיא באה. זה קצת מעליב כשאני חושב על זה - כשהייתי בסדר
היא לא ממש הסכימה להפגש אתי, ופתאום היא באה עד למיטה שלי.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושהיא מקווה שלא עשיתי את זה
בגללה, שזה היה יכול להיגמר שונה.
ואני יודע שאלה רגשות האשמה שמדברות ממנה, ועדיין, זה מה
שהייתי רוצה לשמוע.
אז כן, היא הסיבה שעשיתי את זה, נמאס לי מהכול, והגיע הזמן
לעשות את זה, והדבר שהכי פחדתי ממנו, להישאר בחיים, קרה.
אחרי שבועיים התעוררתי.
היא הייתה שם, רק היא. להתעורר אחרי שבועיים ולראות את הפנים
שלה דבר ראשון עשה לי תחושה מוזרה בבטן, התרגשות מטורפת עם
בחילה, מאוהב.
עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי ככה, הרבה יותר משבועיים.
איך שקמתי ראיתי אותה בוכה. אמרתי לה בוקר טוב. אתם יכולים
לנחש את המבט על הפנים שלה. היא קפצה עליי והתחילה לנשק אותי.
לאט לאט התחושה התחילה לחזור לי לרגליים, הזזתי אותה, שאלתי
אותה מה שלומה, והיא התחילה לפצוח בנאום ששמעתי כל יום במשך
שבועיים בתרדמת.
"אני לא אעזוב אותך לעולם, נהיה ביחד לנצח, אני אוהבת אותך."
ואני, אני ידעתי שהיא אמרה לי את זה כבר פעם, אמרה לי את זה
בפעם האחרונה שהיינו ביחד. אמרתי לה ששמעתי את זה כבר. ושאני
לא מאמין שהפעם זה יהיה שונה, שאני לא מאמין לשקרים שלה, שאין
לי סיבה לבטוח בה יותר, ושהיא הרגה אותי כבר מזמן.
היא הסתכלה עליי עם העיינים היפות שלה, ובכתה.
היא עזרה לי לקום, לאט לאט.
הסתכלתי עליה, ניגבתי לה את הדמעות ואמרתי "זה לא את, זה
אני".
רצתי בכל הכוח שהיה לי לחלון של החדר וקפצתי.
7,6,5,4,3,2,1,0.

לקפוץ מהחלון מכסח את הצורה ללרדת במעלית.