ישבתי בסלון שלו, עם כפפות העור שלי, מגואלות בדם שלו. החלטתי
לעשות הפסקה קטנה של חמש דקות לשתות קצת. האמת היא שהוא לא ראה
את זה בא. כבר כמעט עשרים שנה אני במקצוע הזה, פעם בשבוע אני
מקבל משימה חדשה, לפעמים זה אנשי עסקים, בדרך כלל בנות שבגדו,
הספציפי הזה היה אדם שנראה לי היה מלשין של המשטרה. נותנים לי
כמה ימים להכיר את הבן אדם, לראות איפה הוא מסתובב, מה הוא
עושה, איפה הוא אוכל, מתי הוא מחרבן, מתי הוא מזיין, מתי הוא
ישן או כל דבר אחר שיכול לתרום למשימה שלי, ואני תופס אותם
כשהם לא מוכנים.
את הבן אדם האחרון ממש לא הייתה בעיה לתפוס. השומרים שלו שחררו
אותו לכמה דקות ללכת לדירה שלו כשהם חיכו לו למטה באוטו. אני
עליתי אחריו, ברטה 22 מ"מ בכיס האחורי, טעון ומוכן לפעולה.
דפקתי לו בדלת, הוא פתח ואמר שכבר תרם, אמרתי שאני שכן שצריך
רק סוכר, נכנסתי אחריו לדירה, הוא הסתובב להוציא סוכר, וכשהוא
הסתובב חזרה לא נתתי לו אפילו הזדמנות לצעוק לרחמים, אחת בין
העיניים, בדיוק כמו שאני יודע, בדיוק כמו שהוא לא ציפה לזה.
נחתי חמש דקות, רגוע, כרגיל, כמו טיול בפארק, רק דאגתי לצאת
לפני שהשומרים שלו יחזרו.
יש חוק אחד שאני חייב לשמור עליו, אף פעם לא להיקשר לאחד
הקורבנות. במקצוע שלי לא נקשרים - רוצחים, חד ומהיר, בלי הרבה
בקשות עזרה ובלי הרבה רגשות אשם.
אחרי כמה ימים היה טלפון. שוב אותו קול שבא אליי בחלומות, קול
שהייתי נותן הכול לדעת מי מסתתר מאחוריו, אותו קול שתמיד מזכיר
לי מי אני, שמזכיר לי שאין לאן לברוח.
"קרן שטראוס, 28, חמישה ימים. תמונה וכל הפרטים שלה מחכים לך
בתיבת דואר למטה." ניתוק.
כרגיל, לא משהו מיוחד. הכול התחיל בטעות, האמת שאין לי מושג
איך זה התחיל, היו לי כמה חובות, לא משהו רציני, נראה לי
לפחות, עד שיום אחד קיבלתי טלפון כמו זה שאני מקבל כל שבוע, לא
שאלו אותי ולא ביררו אתי כלום. אני הייתי חייב להם כסף, והם
עשו לי "טובה" שהם שמו אותי כרוצח השכיר שלהם לכל החיים. עברו
כבר הרבה שנים מאז, והם התחילו לשלם לי כבר, לעזאזל, אני טוב
במה שאני עושה ואני לא אפסיק לעשות את זה.
העבודה הזאת סידרה לי את החיים. יש לי שגרה, יש לי בית טוב,
מכונית טובה. כל עוד אני לא נקשר, הכול בסדר.
בואו נחזור לקרן.
היה לה בר שהיא הייתה מסתובבת בו, והלכתי אליו. כרגיל, יש לי
חמישה ימים לבצע את העבודה, אני לא שואל מה קורה אם אני לא
מצליח, למזלי זה עוד לא קרה. בקיצור, איך שאני מגיע לבר הנה
קרן, יושבת ומדברת עם הברמן. התיישבתי לידה, היא באמת הייתה
מדהימה, אני שונא את העובדה שאני צריך להרוג דבר כזה יפה.
מעניין למה היא, מעניין שאף פעם לא שאלתי את זה לפני או שלפחות
לא היה אכפת לי.
"אני חדש בעיר, את פה הרבה?"
"כן , זה הבית השני שלי כמעט", היא אמרה ונתנה חיוך עם המון
שיניים לבנות שהשתלבו עם הכחול בעיניים שלה.
צחקתי ואמרתי "או, אז מה להזמין לך לשתות?"
היא חייכה ואמרה "לף בלונד."
צעקתי לברמן שיביא שתי לף בלונד. ככה ישבנו שעות, דיברנו,
צחקנו, היה נהדר, עשרים שנה שלא הרגשתי כל כך טוב.
היא הזמינה אותי לעלות לדירה שלי, לרגע יותר מושלם מזה לא
יכולתי לחכות.
עלינו אליה. ידעתי שאני לא יכול לתת לזה להגיע לפסים מינים או
אישיים מדי. הלוואי שיכולתי.
היא פותחת לאט לאט את הדלת, מסובבת בעדינות את המפתח ומזמינה
אותי פנימה. אני נכנס אליה לסלון, מתיישב, היא אומרת שהיא
הולכת להחליף למשהו נוח יותר, נותנת לי את המבט הכי סקסי שאי
פעם ראיתי ונכנסת לחדר.
אני שם את כפפות העור שלי, טוען את האקדח, כדור אחד, לא צריך
יותר מזה.
נותן לה חמש דקות ונכנס לחדר, היא מסתובבת אליי, וכאן קרה משהו
שלא קרה לי אף פעם, נתתי לה הזדמנות לדבר, עצרתי את עצמי,
האקדח עדיין בכיס האחורי.
"לא יכולת להתאפק?"
הוצאתי את האקדח, כיוונתי, אני לא מאמין שאני נשבר ככה, אני לא
מאמין שעוד לא יריתי, אסור לי, לא כאן, לא עכשיו, לא בעבודה
הזאת.
היא התחננה, היא התחילה לבכות, ואני כמעט שנשברתי.
"מצטער, בתחום שלי לא נקשרים, רוצחים."
בין העיניים, כמו שרק שאני יודע, כמו שרק אני עושה, ועדיין.
נשברתי.
אני יוצא מהבית המקולל שלה כמה שיותר מהר, מזיע מחרדה, מה קורה
לי? אני לא חדש בזה, שנים שלא הזעתי מפחד, מההתרגשות, לרצוח
היה בשבילי כמו לקנות במכולת, איך זה קרה?
אני הולך חמש דקות ונכנס לסמטה שמובילה לבית שלי, כשפתאום, כאב
חד מפלח לי את הרגל.
אני נשכב על הבטן, מסתובב על הגב בשביל לראות מה קורה. לא
האמנתי שזה מה שאראה.
"שלום אח קטן", זה היה הקול שהייתי נותן הכול בשביל לדעת מי
הוא, הקול ששינה לי את החיים.
אחי הגדול עומד מעליי, עם אקדח ושתי כפפות עור.
"אתה בא לפה הרבה?" סיננתי.
"מצטער שככה זה נגמר, אבל בעיסוק שלנו לא נקשרים, רוצחים.
נשברת היום, ואני לא יכול לתת לזה לקרות שוב. אתה אולי טוב,
אבל עשרים שנה במקצוע הזה הם יותר מדי בשביל כל אחד."
ידעתי שהוא צודק, כבר הרבה זמן שאני מרגיש את זה בפנים, אני
נשבר, אני מתחיל להרגיש אשם, התחושה הזאת יושבת לי בבטן, זה
התחיל להשפיע עליי, והרצח האחרון, אולי הוא צודק, אני נשבר.
אחד בראש אחד בלב, יש גם כאלה שמסיימים את זה ככה, שני כדורים
הם יותר מדי בשבילי.
בתחום הזה אתה לא נקשר, ואם אתה נקשר, אתה מת.
אני יודע באיזה צד אני.