כמה שאני שונא את המדבר ביום ככה אני אוהב אותו בלילה, שכבתי
בשק שינה המלוכלך, עם המדים המלוכלכים, ונשכבתי לעשרים דקות של
שקט, הסתכלתי על הכוכבים, התחלתי לחשוב אם יש שם משהו, מה שגרם
לי להרגיש כל כך קטן, להרגיש יותר קטן מנקודות האור שמחייכות
אליי מלמעלה, זה גרם לכל הבעיות שלי להראות כאלה חסרות משמעות,
כל כך קטנות.
העולם היה כאן לפניי והוא יהיה כאן אחריי.
פתאום באת להשכב לידי, הסתכלת למעלה ופשוט לא היית צריכה
להוסיף שום דבר, החזקתי לך את היד בעדינות ופשוט ישבנו שם,
המוחות הכואבים ועמוסי המחשבות שלנו עשו מספיק רעש בשביל
שנינו, פשוט שתקנו וחשבנו, לזמן לא היה שום משמעות, זה היה
אנחנו והכוכבים שמעלינו.
פתאום מתוך השתיקה אמרתי
"המדבר זה מקום מדהים, זה מדהים איך שהחול פשוט סופג הכל,
אנחנו מלכלכים אותו, יורקים עליו, משתינים עליו, מחרבנים עליו
ומדממים עליו, והוא פשוט אוגר את הכל בפנים. הוא קצת כמונו,
קצת הרבה, מעניין אם גם הוא כמונו על סף התפרצות."
ואת פשוט חייכת את החיוך הקטן שלך והמשכת להחזיק לי את היד
ולהסתכל על הכוכבים.

מעניין אם יום אחד תיהי שלי.