חשוך,
ודמותך מוצלת על גופי.
מנורה לילה זעירה מדגישה את קו המתאר בצורה מטרפת.
טיפות מים זעירות נושרות משיערך ומטיילות לך על הגב, עושות את
דרכן אל הלא נודע -
ואת נותנת להן לטייל סתם כך.

מחייכת את החיוך הנבוך שלך, אך עדיין העיניים משדרות עצבות -
ואיך שבלילה יפה כל-כך התמונה שלנו נראית חסרת צבע, סתמית.
ואני מרגיש הרבה, קצות אצבעותיי בוערות ואני מרגיש את ידייך
שורפות את גופי.
ואיך שהכל נשאר כמו פעם, מבחינתי.

ואת מסתירה עם שערותיך את החזה ולא נותנת לי להציץ.
אמנם אני שלך, כנראה שאת לא שלי.
ובכל רגע, נדמה שאת כאן אבל לא כאן - ואני נהנה מהמגע, אבל לא
מהרגש.
כי אצלי הכל מתפרץ, ללא מעצורים, ואת כ"כ מלאת ספקות ומאופקת.
הרגש שלך בעל מעצורים.
וקמט של צער מופיע על מצחך - מתיישבת מכווצת מולי.
והמילה הראשונה שעולה לי לראש כשאני מסתכל עליך היא - תשוקה.

ומבחינתך - געגועים.
ואני נשאב לארץ הקסומה הזאת שנקראת הנפש שלך,
ואת המחסומים הרגשיים את חושפת בפניי כי לא את הכל מותר
להראות.
והלילה רק מזדקן,
ואנחנו רק מתקטנים, נעשים צעירים יותר ויותר.
ולפתע ילדותי השלישית מופיעה בפניי - והיא בעצם ילדותך.
הילדות השנייה היא מה שמתרחש בינינו הרגע.
כמו שני ילדים בגילאים המאוד מוקדמים שמתקשים להפגין אהבה מתוך
נבוכות ובושה -
והרי עם הזמן... שתי האהבות המשובחות הולכות ונשכחות.
ולהגיד "אני אוהב אותך" נהיה קל מידי בימינו אנו,
וזה כבר לא הרגש,
זה כבר לא שם.

מבחינתי זה געגועים,
מבחינתך זו מיניות.

והאור עולה, וקו המתאר שלך מתחיל להחליא אותי.
והתמונה בינינו שהייתה אפרורית ממתמלאת בצבעים קרים -
בה אני מחייך וקמט הכעס שלך בולט הרבה יותר שם.

הטיפות הזעירות תסיימנה את מסען בעוד רגעים ספורים,
ואת מסיטה את שיערך מחזך, שאינני מעוניין בו עוד.

וקצות אצבעותיי מתחילות לקבל את שפיותן חזרה,
והמגע שלך צמא לגופי, אך ריק מתוכן.

ו"אני מתגעגע" נהיה הרבה יותר משמעותי מ"אני אוהב אותך".