"זהו! אנחנו עוברים דירה", כך קיבלה את פניי זוגתי שתחיה, עוד
לפני שהספקתי לסגור מאחוריי את הדלת. 'מאיוש' בת הארבע רצה
אליי בקריאות "אבא אבא'לה" ונצמדה לי לרגל. "אבא, אימא אומרת
שעוברים דירה, איפה נגור?" הייתי מיוזע ומלוכלך מיום עבודה קשה
במיוחד. ניתקתי בזהירות את הבובה של אבא מהרגל וסגרתי את הדלת.
הבנתי ששוב נקלעתי לאחת מההחלטות הבזק של האישה. היא לכדה את
הפושע, היא שפטה אותו, היא כלאה אותו והיא יישמה את העונש. אין
ערעורים ואין חרטות. הייתי עייף מדי לוויכוחים, כל מה שרציתי
זה מקלחת וארוחת ערב. התעלמתי מההודעה הדרמטית במשך שבוע כמעט.
עד שיום אחד התחילו להגיע קבוצות של אנשים זרים לראות את
הדירה.
"תגידי, את השתגעת לגמרי?" לחשתי לה בעודי משתחל במהירות לזוג
מכנסי ג'ינס שהוצאתי מסל הכביסה. "את מזמינה אנשים לראות את
הדירה בלי שדיברנו בכלל?"
"חשבתי שאם אתה לא מביע התנגדות, כמו תמיד, זאת אומרת שזה בסדר
מבחינתך."
"בסדר? איזה בסדר בראש שלך? לא אמרתי כלום כי אין מה להגיד על
רעיון כזה אינפנטילי." היא לא הגיבה על האינפנטילי כי התחילו
להגיע קולות רמים מכיוון הסלון. הערכתי על פי עוצמת הקולות שיש
שם בערך חמישים איש. טעיתי רק באיזה חמש עשרה בכדי לסגור
למאתיים. לא ידעתי שהסלון שלנו יכול להכיל כמות כזו של אנשים.
מתברר שדירת שלושה חדרים במרכז תל אביב, קומה שנייה עם מעלית
היא מצרך מבוקש מאוד. נמלטתי מנחילי האדם שפשטו על חדר השינה
שלי, הסלון, המטבח, חדר הילדים, השירותים והאמבטיה. למחרת
בבוקר התעוררנו למשמע קולות חנוקים והצלחתי לשחרר שלושה מבקרים
שנלכדו בבוידם. עשיתי הערכת נזקים מהירה. למעט ספה סדוקה
(היצרן לא כתב שאין להעלות עליה יותר מעשרים איש), שתי כוסות
שבורות והספר הוצא מהקשרו, לא היה חסר כלום. כמובן שעל מנת
להחזיר את הסדר על כנו נזקקנו לעזרתם האדיבה של חטיבת סבלים
גרוזינים.
"אנחנו לא עוברים מפה!" קראתי לה בלחש על מנת לא להעיר את
הילדים, באחת מהפעמים הבודדות שהצלחתי לראות את פניה כשהיא
עברה מהמקלחת לחדר השינה.
"חבל על הזמן שלך, כבר חתמתי על זיכרון דברים."
"על מה חתמת?!" זה לא שהשמיעה שלי לא טובה, זה פשוט המוח שלי
מוגבל. יש דברים שהוא פשוט מסרב בתוקף לקלוט.
"מה כל כך לא ברור? זיכרון דברים. המסמך הזה שבא לפני החוזה
הסופי אבל מחייב כמו חוזה. בעוד חודשיים אנחנו חייבים לפנות את
הדירה."
"את לא נורמלית. מה לפנות? איך לפנות? לאן לפנות?"
היא חיכתה עוד כמה שניות לבדוק אם עוד נותרו לי מילות שאלה
מיותרות. "אני יודעת שאם קודם היינו מחפשים ואחר כך משכירים
היית מושך את זה עשר שנים לפחות. אז זהו, ככה החלטתי, ועכשיו
יאללה למצוא דירה, מובילים ולעבור. לגבי שיפוצים אני לא דואגת.
דיברתי כבר עם גבי והוא אמר שהוא ידאג להכול."
הרגשתי איך אני מתעורר לתוך סיפור קפקאי בתור גולם ענק (קודם
הייתי רק גולם קטן) בתור האזרח ג' (גולם). "מה זאת אומרת
החלטת, מה אתי? איפה אני בתמונה? מה זה פה, דיקטטורה? זה גם
הבית שלי והכסף שלי!" עשיתי מאמץ אחרון לשקם את שרידי גבריותי
הרמוסה.
היא המתינה עוד כמה שניות, אולי אפתיע אותה הפעם בכמה מילות
שאלה חדשות. "אתה זוכר שכשהתחתנו עשינו חלוקת תפקידים?" על מה
היא מדברת לעזאזל? "אמרת שאני אחליט את ההחלטות הקטנות,
היומיומיות והלא חשובות. ואילו אתה תקבל את ההחלטות החשובות
כראש המשפחה." זכרתי משהו כזה שאמרתי פעם כבדיחה כשהיא שאלה
לדעתי אם לקנות את התחתונים הלבנים עם החוט הזה מאחורה או את
הפרחוניים. העליתי על פניי הבעה מעורפלת של הכרה בעובדות אבל
לא באשמה. לאשתי זה הספיק. "כמה שנים אנחנו נשואים?"
לא הבנתי איך זה קשור. אבל אצלה לא הכול תמיד חייב להתקשר. מה
שכן הבנתי זה שאני עומד כאן למבחן שאסור לי להיכשל בו. "חמש
שנים, ארבעה חודשים, ארבעה עשר יום ושתיים עשרה שעות", עניתי
בגאווה ובמהירות הבזק לאחר שנזכרתי סוף סוף באיזו שנה, לכל
הרוחות, התחתנו.
"אני רואה שלשם שינוי אתה זוכר. אז אני רוצה להגיד לך שבמשך כל
התקופה הזו לא היו שום החלטות חשובות לקבל, אבל אני בטוחה שאם
יהיו היית יודע להתמודד אתן כמו גבר."
בזה למעשה תם הדיון בנושא. שאלתי את גבי, השותף שלי, איך זה
שהוא משתף פעולה מאחורי גבי עם אשתי. "ואם אשתי הייתה פונה
אליך שתעזור לה", שאל אותי במפגיע, "מה היית אומר לה? לא
רוצה?" בזה גם הסתתמו כל טיעוניי וטענותיי אליו. נותרתי יתום
במערכה, ולא נותרה לי כל ברירה אלא להתגייס במהירות למסע
החיפוש אחר בית חלומותינו הבא. כי הסתבר שהנוכחי הנו סיוט וככל
שנמהר לצאת ממנו כך ייטב. המעניין הוא שכשקנינו את הבית אשתי
לא הפסיקה לחזור על המילה מקסים וכל נרדפותיה בהקשר של הבית,
ואיך שאנחנו חייבים לקנות אותו ולגור בו ולגדל את כל שבעת
ילדינו (אז עוד היינו רווקים) ושפה, בדיוק פה, היא רוצה לחיות
וגם למות. אבל מכיוון שכל אלה היו בגדר החלטות לא חשובות
הפסקתי להוגיע את ראשי בנושא והתרכזתי במציאת בית החלומות החדש
שלנו, כאמור.

להפתעתי ולמרות מצב השוק מצאתי די בקלות דירה מקסימה, בת ארבעה
חדרים בצפון השקט. המחיר היה סביר, היו גנים לילדים, בהחלט
סבירים, בטווח של שתי דקות ברגל גם אם הילדים נגררים מאחוריך
בחול. הכול היה נפלא. את הדירה לא היה צריך אפילו לסייד, שלא
לדבר על לשפץ. אפילו חניה צמודה. כמו כל ישראלי טוב ישר חיפשתי
איפה דופקים אותי. שאלתי את הדיירת אם הכול כל כך נפלא אז איך
זה שהיא עוזבת קן חם ומקסים כזה. התברר שאבא שלה קנה לה דירה
והדייר מפנה אותה בסוף החודש. זה מותיר לה זמן לצבוע קצת ולשפץ
לפני שהיא עוברת.
"את בטוחה?" שאלתי, "חודש יספיק לך לכל זה? אני שיפוצניק
במקצועי ואני יודע שלוחות הזמנים שאני אומר לא תמיד עומדים
במבחן המציאות."
"בטח", אמרה, אבא שלה והאחים שלה יעזרו לה. היא לא רוצה בעל
מקצוע. היא את הבית שלה רוצה לצבוע בעצמה ויש לה המון זמן.
האמת, היא צדקה. חודש וחצי זה מספיק זמן גם לשיפוצים רציניים
יותר. האישה ראתה, התלהבה וחתמנו חוזה. דאגתי מראש לשריין מקום
אצל שרגא המוביל. אנחנו עובדים הרבה ביחד ופעם הוא מפרגן לנו
ופעם אנחנו לו.

השקט והשלווה חזרו לשרור בביתנו. אם אפשר לקרוא ליער הקרטונים
וחומרי האריזה שקט ושלווה. מדי פעם היינו נכנסים להיסטריה
תקופתית כשלא היינו מוצאים את יוני הקטן שהתחיל לזחול. אבל
אחרי הפעם החמישית, כשגילינו באיזה קרטון הוא בחר להתנחל הפעם,
חזרה גם השלווה היחסית בתחום זה. את אשתי לא ראיתי כבר עשרה
ימים, תמיד חצצו בינינו הררי קרטונים או חפצים המיועדים
לקרטון. זכיתי לראות את ישבנה מתנועע קלות לקול מנגינה שקטה
שהיא פיזמה לעצמה, בתוך אחד הארונות. פעם ראיתי רגל מבצבצת
מהבוידם ויכולתי להישבע שלאשתי הייתה רגל מאוד דומה.
גבי היה מתקשר חמש שש פעמים ביום לשאול מתי אני חוזר לעבודה.
"עוד חמשת אלפים קרטונים אחרונים ואני מגיע." "הלקוחות מתרגזים
על העיכובים בלוחות הזמנים." "גבי", אמרתי לו בקול הזה, שמאז
הכדורגל בשכונה הייתי משתמש בו כשהייתי זקוק לטובה או עזרה.
"אני סומך עליך. לא, באמת, אתה לא יודע איך אתה מציל אותי.
בחייך, אני מת לחזור לעבודה. מה אתה חושב, שאני מלקק דבש פה?
אני מוכן לשבור קירות בבניין שלם במקום עוד יום של לעטוף
בעיתונים את דברי הזכוכית. דרך אגב, גם לכם יש כל כך דברי
זכוכית שלא ידעתם עליהם? מה קורה להם שם בחושך במזנון? הם
מתרבים?"
"תשמע!" ויכולתי לשמוע את העייפות בקולו. "עם כולם אני אסתדר
חוץ מהמושקוביץ הזה שלך. מאפה הגרלת אותו?"
מושקוביץ היה אמור להיות הדובדבן של הקיץ. הוא הגיע בעקבות
המלצה חמה של לקוח לשעבר. נפגשתי אתו פעם אחת בערב וסגרנו על
שיפוץ קל, קצת צבע, טיח, תיקונים, לא משהו מסובך. אבל בגלל
התקופה הלחוצה והלחץ שלו קרעתי אותו במחיר. כמובן בהבטחה שכל
השיפוץ יסתיים בזמן. עכשיו, בגלל כל פרויקט יציאת מצריים,
מושקוביץ בכלל פרח מזיכרוני. "אני אטפל במושקוביץ, אתה תטפל
בשאר. סגרנו?" וכך בצער רב המשכתי לעטוף כלי זכוכית לדורותיהם
בנייר עיתון.

אבל האידיליה המשפחתית של משפחת האורזים השוויצרית באה לסופה
וכאשר יגורתי בא לי. כל הזמן חיכיתי לראות איפה דופקים אותי
ומי שמחפש גם מוצא. בדיוק חזרתי מהפיצרייה עם אוכל ליומיים.
מכיוון שהכול כבר היה ארוז והמקרר שימש ככלי אכסון זמני
לארגזים מקופלים שאולי נזדקק להם. האוכל של משפחת האורזים
העליזה התחלק לשני סוגים: או ג'אנק פוד מכל סוג שהוא או
התעלקות על קרוב, חבר, אפילו סתם זר ברחוב, שהיה מוכן להאכיל
משפחה בת ארבע נפשות שכבר חודש לא טעמה את טעמו של אוכל ביתי.
האוכל היה החלק הקל יחסית. השכנים בבניין כבר לא הסכימו שנתקלח
אצלם וגם לא עם הצינור בחדר זבל. היינו מצחצחים את שינינו עם
מברשת שיניים אחת, ישנה, שנמלטה מעיני האורזים החדות אל מתחת
לארון שמתחת לכיור. היא בטח הייתה שייכת לאינסטלטור שהתקין את
הצנרת בבניין לפני עשרים שנה. בשירותים השתמשנו בשאריות נייר
עיתון כי אף אחד לא זכר באיזה קרטון נייר הטואלט.
כמו שאני מתמרן את הר מגשי הפיצה לתוך מבוך הקרטונים נתקלתי
בדממה בוכייה. אם לא נתקלתם מעודכם בדממה בוכייה הרי שניצלתם.
דממה בוכייה, אני אסביר למעטים ביניכם שטרם נתקלו בתופעת הטבע
האלמותית הזו, הנה הרגע שבו אשתך על סף דמעות אבל לא מסוגלת
לומר מה הבעיה. היא רק הסתובבה כארי בסוגר בלבירינט הקרטונים
כשהיא מנידה את ראשה בעוז לשלילה, כאשר בכל רגע עומדת להגיע
התראה על ממטרים פזורים וסופות בכי לא אחידות. שעה רצתי אחריה
במבוך כשהמנטרה הקבועה שלי חוזרת ונשנית "מה קרה?" והיא בשלה -
מנידה בראשה ונעלמת מאחורי הקרטון הבא. פעמיים איבדתי אותה
לפרקי זמן העולים על חמש דקות ורק בזכות חושי הציד החדים שלי
ובזכות היכרותי הרבה עם השטח הצלחתי לעלות שוב על עקבותיה.
לבסוף היא נשברה ובקול מייבב משהו היא אמרה: "אנחנו לא
עוברים".
"מה אנחנו? מי לא עוברים? מתי? לאן לא עוברים?" היא הבזיקה
אליי חיוך רפה על שהצלחתי לשבור את מחסום שלוש מילות השאלה.
"בעל הבית התקשר", אמרה בקול שבור כמי שעולמו חרב עליו.
"ו... נו... מה הוא רצה?"
"הוא ביקש להודיע לנו שהדיירת שלו לא מוכנה לפנות את הדירה
בזמן שקבענו."
"מה זאת אומרת לא מוכנה?" התחלתי להרגיש כמו ילד קטן בפסח
ששואל את כל הקושיות.
"לא כל כך הצלחתי להבין ממנו מה הבעיה אבל היום בערב סיכמתי
אתו שנפגוש אותו בדירה עם הדיירת וננסה ביחד לשכנע אותה."
"מה הוא רוצה מאיתנו? איך אנחנו קשורים לזה? את החוזה עשינו
אתו! שישבור לבד את הראש עם הדיירת שלו. זה בכלל לא עניין
שלנו."
"אתה צודק בעיקרון. אבל כאן עקרונות לא יעזרו. הוא אדם מבוגר
והוא לא יודע כיצד להתמודד אתה. היא בוכה לו בטלפון אבל מתעקשת
שהיא לא מוכנה לפנות את הדירה. נו, בוא נראה את יכולת המשא
ומתן המפורסמת שלך ונראה איך תשכנע אותה לצאת."
"תגידי, היא מפגרת? היא חתומה על חוזה. גם לנו יש התחייבויות
עם השוכרים שלנו, והמוביל, והפיגור הזה בעבודה", ומושקוביץ,
נזכרתי שלא התקשרתי אליו. "טוב, היום בשמונה אני כבר אתן לה
בראש ככה שהיא תרצה לעזוב מיד את הדירה."
"מושיק, תירגע, אל תעשה משהו שאחר כך תצטער עליו. היא רק ילדה
קטנה ומבוהלת", היא חזרה על המילים האלה שנייה לפני שנכנסנו
לביתנו המיועד שנחמס בידי טרולית בגובה מטר חמישים ושמונה. בעל
הבית קיבל אותנו בארשת שבין מתנצלת למבודחת בעיקר בגלל האבסורד
שבמצב. מצאנו את הסרבנית יושבת על כורסה בסלון, רגליה וידיה
משולבות, ועל פניה חיקוי מושלם של רגזני. על מנת לתמצת ויכוחים
וצעקות שלקחו ארבע שעות בקרוב, ניתן לומר שהדייר בבית שנרכש על
ידי אביה לא יכול לפנות את הדירה בזמן כי גם הדירה ששכר לא
מוכנה עדיין. כל האיומים וההפחדות, שגם ניני ניניה יצטרכו לשלם
פיצויים לבעל הבית ולמשפחתי המסכנה, לא עשו עליה כל רושם.
אפילו הבטחתו של בעל הדירה כי ימצא לה דירה חלופית עד שהדירה
שלה תתפנה לא הזיזה לה כהוא זה. אשתי סילקה אותנו למטבח ופנתה
לרחמיה, הפעילה עליה את כל המניפולציות הרגשיות שבת דור עשירי
לפולניות מסוגלת להפעיל, אך ללא הואיל. המפלצת הקטנה כל הזמן
חזרה על המנטרה הטיפשית שלה שמכאן היא יוצאת רק לבית שהוא שלה
בטאבו.
בסוף עלה בראשי רעיון מבריק. "כמה את רוצה בשביל לפנות את
הדירה בזמן?" אשתי הגיבה בזעם והצליפה בי בעיניה. בעל הבית
הביט בי בהערכה מחודשת. אבל הטרולית הסרבנית החלה להיפתח. לפתע
מבט חמדן עלה בעיניה וסדק של שלושה סנטימטר הובחן בין ידיה
המשולבות.
"כמה תהיה מוכן לשלם?" שאלה וקולה רעד בחמדנות.
"אני מוכן לשלם שכר דירה של חודש."
"תגיד לי, אתה השתגעת?" צעקה עליי אשתי, "מה פתאום אתה מוכן
לשלם לה כסף ולמה כל כך הרבה?" המתנתי כמה שניות לוודא שהיא
סיימה את כל מילות השאלה שלה.
"תראי", הצדקתי את עצמי, "אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה
יותר וכל יום שאני לא עובד עולה לי הון כסף." הטרולית אמרה
שהיא תחשוב על זה ונדבר מחר. אשתי, מצד שני, הבטיחה לי שכבר
היום נדבר על זה בבית.

למחרת, אחרי לילה של מלחמת קרטונים מתישה, התברר שהכול היה
לחינם. הטרולית, אחרי שהתייעצה עם אביה, נשארה בסרבנותה. נימה
עיקשת נוספה לה כשהטיחה בי, משהו שבוודאי אביה אמר לה, שבישראל
אי אפשר לזרוק אדם לרחוב. כלומר אונה ואונה לכם. אני נשארת פה
ושתתפוצצו. אני כבר התחלתי לתכנן תוכניות זדוניות, שבהן אני
אנתק לה את החשמל והמים, אפחיד אותה בלילה, אעקוב אחריה ברחוב
ולמקום העבודה. אשתי דווקא הציעה רעיון הרבה פחות לוחמני ואולי
אפילו - עם כל הקושי הגברי שלי להודות בזה - יותר מוצלח. היא
הציעה שאולי נדבר עם הדייר שמעכב אותה. אולי הוא יותר הגיוני
ונצליח לפתור אתו את הבעיה.

בירור קצר הביא אותנו באיחור קל לשכונת נווה יששכר. קצת
התברברתי בדרך ועמדתי בתוקף על זכותי הגברית להתברבר מבלי
לשאול אף אחד בסביבה. לבסוף אשתי שאלה שתי בנות במעבר חציה
ותוך דקה עמדנו בפתחו של שיכון ישן שהקפתי אותו לפחות חמש
פעמים קודם. האמת היא שהדירה לא הייתה משהו ועכשיו הבנתי למה
הטרולית מעדיפה עוד כמה שעות בדירתנו. הדייר דווקא היה חמד של
בחור. הוא היה שמח לצאת מהדירה כבר עכשיו. אלא.... נו, ניחשתם.
הדייר בדירה שאליה הוא צריך לעבור מתעכב. תוך חצי שעה כבר
חנינו למרגלות בית משותף בן ארבע קומות. (הפעם כבר שאלתי איך
להגיע.) הקשנו קלות על דלת ורודה בקומה הרביעית. פתח לנו בסבר
פנים ענייני עורך דין צעיר ושאל אם נרצה לשבת עד שהאוויר יואיל
לחזור לריאותנו לאחר הטיפוס בכל המדרגות. בקולות משתנקים
הסברנו שאנחנו ממהרים אבל נודה לו אם יוכל לפנות את דירתו
בהקדם. האדווקט הצעיר הסביר לנו, ולאו דווקא בשפה משפטית ש...
כמובן, גם הוא מחכה שיפנו את הדירה שהוא צריך לעבור אליה.
באותו הערב עוד הספקנו לבקר אלמנה חביבה ואת חמש עשרה
חתלתוליה, זוג צעיר, לא נשוי אבל חושבים על זה, וכלבם, חייל
בודד וזוג הומואים. לכולם אותו הסיפור ש.... נו, אתם כבר
יודעים.

עייפים אך מותשים זחלנו לקרטון שלנו חזרה. היינו רצוצים אבל
בכל זאת שריד תקווה עדיין פיעם בנו. קיבלנו את שמו וכתובתו של
מה שנראה לנו כסופה של מכתב השרשרת המסויט הזה. טלפון לא היה
לזוג הגברים החביב, אבל הם הבטיחו לנו שלא צריכה להיות שום
בעיה לשכנע את בעל הבית שאליו הם צריכים לעבור לאפשר להם לעשות
זאת על פי המתוכנן. זה היה אשתו או בעלו, אני לא מצליח להבחין
ביניהם, שתיאר אותו כאדם מקסים, אינטליגנטי, משכיל ואיש העולם
הגדול. זה בסך הכול נכס שלו שהוא משכיר. הוא עצמו אינו גר שם.
הם גם רמזו שהוא מלא בכסף כך שכסף אינו הבעיה. הבטחתי לאשתי
שעל הבוקר אני תופס אותו לשיחה ומפיל, סוף סוף, את קוביית
הדומינו הראשונה.

הבוקר הפציע בצורת מרפק עקשן בצלעותיי. הרגשתי כאילו קמתי לפני
ששכבתי לישון. אשתי דחקה בי לקום ולמהר ולתפוס את האיש הנחמד
לפני שהוא יוצא לעבודה. אמרה והסתובבה מתכרבלת בקרטון החביב
עליה. בעיני בולדוג אדומות וכשהשינה מנסה להפתיע אותי בכל פעם
מחדש, הגעתי לסביבה מוכרת משהו. חיפשתי את הכתובת ולהפתעתי
הצלחתי בפעם הראשונה. גם מקום החניה שחיכה לי מתחת לבניין רמז
על כך שהנה היום הכול הולך להסתדר. בשרירים דואבים ובמחשבות
מקרטעות מחוסר שינה, שירכתי את צעדיי במעלה המדרגות. בדקתי שוב
בפתק - קומה שלישית, משפחת אלמוזלינו. אצבעי העייפה מצאה שמץ
כוח אחרון ולחצה על הפעמון. הדלת נפתחה ופנים מוכרים משהו
הכניסו אותי לדירה. אולי מישהו מהמילואים, חשבתי לעצמי. המוח
שלי כבר עבד על מיצי הסוללה האחרונים שלו, כך שלא היה לי כוח
להתעמק בכך.
"אתה מר אלמוזלינו?" שאלתי והסברתי ביובש את מטרת בואי. אחרי
שחזרתי על הסיפור כל כך הרבה פעמים אתמול בלילה הוא נשמע
באוזניי מלאכותי ומזויף.
"תגיד, באת לצחוק עליי?" שאל אותי האלמוזלינו בכעס.
לא הבנתי מהיכן זה הגיע פתאום. הזוג המוזר תיאר אותו כאדם נעים
הליכות ואינטליגנטי והנה הוא כמעט אוכל אותי חי. אולי בגלל
השעה המוקדמת? אנשים לא אוהבים שמפתיעים אותם מוקדם בבוקר.
"תראה, אני מתנצל שבאתי כל כך מוקדם. אבל העניין מאוד דחוף לנו
ואשתי..."
"מוקדם? מוקדם אתה אומר!" צרח עליי האלמוזלינו. האמת שקצת
נבהלתי וגם נפגעתי. חוץ מאשתי אני לא רגיל שצועקים עליי ללא
סיבה.
"טוב, תראה, מר אלמוזלינו, אני יכול לבוא בפעם אחרת אם זה לא
נוח לך."
כאן הוא כבר התפוצץ. הוא התחיל להשמיע קולות חרחור מוזרים כמו
סיפולוקס שמילאו אותו ביותר מדי גז. צווחות חדות נמלטו מגרונו
התופח ורסיסי רוק הומטרו לכל הכיוונים. אחרי שהוא השקה אותי
בשביל כל הקיץ הוא קצת התעשת והצלחתי להבין אותו אומר: "אתה
צוחק לי בפנים? אין לך בושה? עומד וצוחק לי בפנים!" ואז הוא
התחיל בפרץ של צחוק היסטרי כשהוא טופח באלימות מכאיבה לירכו,
מחקה את דבריי בקול צווחני גבוה כמעט כמו של אישה. "תראה, אני
מתנצל שבאתי כל כך מוקדם. חיייי חי חי חייייי. אני יכול לבוא
בפעם אחרת. חיייייייייחיחיחחחחח"
חשבתי שעוד רגע הוא מקבל לי פה על המקום התקף לב. עשיתי ניסיון
אחרון להרגיע אותו. "מר אלמוזלינו, תירגע, זה לא טוב לך כל...
זה."
הצחוק ההיסטרי נפסק בבת אחת וזה הבהיל אותי עוד יותר. "למה אתה
מתעקש לקרוא לי כל הזמן מר אלמוזלינו?"
"כי זה מה שמופיע על השלט בדלת."
"אתה רוצה להגיד שבאמת אתה לא יודע מי אני."
לא ידעתי מה לענות. לא רציתי להעליב אותו. מצבו הבריאותי הפחיד
אותי. מה אני אגיד לו? שעשינו פעם מילואים ביחד? אבל ראיתי
בעיניו שיותר טוב לשנינו שאפגין איזו רמת זיהוי מינימלית.
"מהצבא משהו?" ניסיתי בעדינות.
"תגיד לי, יה חתיכת אידיוט", הפעם הוא אמר את זה בשקט רב
ובשליטה עצמית מלאה. "השם מושקוביץ אומר לך משהו?"