טל שמה כאלו אבל לי מעולם לא היו הדברים הנוצצים האלה
באוזניים. או בפנים. נוצץ... בפנים. תמיד הרגשתי שונה, אבל לא
ידעתי במה ולמה.

אתמול שטפתי את עצמי במים וסבון בפעם הראשונה. אתמול הבטתי
במראה מבלי לרצות לנפץ אותה לרסיסים. אתמול לא חשבתי לרגע, כי
נהיה לי יותר קל ויותר נעים. לגעת, להריח ריח... בלתי-מוסבר,
שונה. חי. המחשבות חזרו לרגע ונזכרתי. אותה הבועה המלוכלכת על
אדמתי, היא התנפצה ושאריות הלכלוך ספוגים בי. זוהמה של שנים
ניטעה בי ואני היחידה ש(לא)ידעתי. אותה הבועה המלוכלכת...
התנפצה, אני מעבירה אצבע בשיערי, הקשרים נפרמו, כל קשר, עם
אמא, עם אבא, עם החברים שאף פעם לא היו. עם עצמי לא... אני...
אני עוד קשורה. עוד מתקשה להאמין. עוד שואלת. התשובות נענות
ושואלת שוב. כל אות בשאלתי תמשיך לרחף. תתהפך, תסתובב, תנחת
בבום על הקרקע.

ניסיתי להתאבד לפני שבוע.
הפסיכולוגית שלי אומרת שלא סתם רע לי. היא אומרת שאני צריכה
לעכל לאט את מה שקורה. לחשוב, להבין, להפנים. היא אומרת שזה
בסדר לבכות ושאז מה אם תשומת הלב תופנה אלי לכמה דקות, שזה
מותר. שאנשים עושים את זה לפעמים למרות שקשה לי להאמין. היא
אומרת שאני צריכה להתרגל לסדר יום חדש. סדר יום חדש עם כל מיני
חומרים שלא הכרתי בעבר. ככה אנשים חיים, היא אומרת. אבל אני...
אני מתה אני אומרת.


נכתב בעקבות קריאת סיפור אישי בקישור -
http://www.voices.co.il/articles/art16.asp
(סיפור מאוד עצוב וקשה לעיכול, בלשון המעטה.)