ואז היא הייתה שם. הפסקתי לערבב את הנוזל החום, והנקישות של
הכפית בדפנות הספל פסקו. הייתה מין דממה באוויר, רוחשת כבוד
למראה שמולה. פיה, באמצע הבניין שלי. יופי טהור, זך כמו שבני
אדם לא מכירים.
סוג של בד עטף אותה, אם הייתי טיפה יותר טיפש הייתי קורא לו
שמלה. לא. נדמה שהאוויר סביבה נצבע בלבן ומרחף סביבה כבגד.
השיער שלה נראה כמו מים זורמים, הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה
לגעת בו, גיליתי.
היא נראתה כמו קסם גולמי שלבש צורה כמעט אנושית.
והיא עומדת פה, מולי. "אפשר להיכנס?" היא שואלת.
אני מרכז את כל שנות חיי, שעכשיו אני מבין שהיו רק המתנה לרגע
הזה, מאמץ את כל כולי כדי לא ליפול ולהשתטח לרגליה, לבכות,
לצחוק, לרקוד. בדממה וברגליים רועדות מעט, אני פוסע לאחור
ופותח את הדלת לרווחה.
היא צוחקת, ופתאום היא נראית אנושית יותר. לא פחות יפה, או
קסומה, אבל... אפשר היה לחשוב שהיא רק חיכתה לי שאכניס אותה
לביתי, שאקשור אותה לעולם הזה, ולעולם שלי.
אני יודע שהשקט הזה לא יחזיק לנצח. "לשתות?" מישהו יאמר עוד
מעט. היא תסתכל עלי אז, ואני אבין שזה אני שאמרתי את זה. "רוצה
משהו לשתות?" אני אומר אחר כך, והקול שלי אפילו לא ירעד. אני
עוד אצא מהסיפור הזה בסדר.
"כן," היא תחייך, "שוקו בלי חלב, רק אבקה ומים, בבקשה." היא
תאמר, ואז אני אדע שיהיה בסדר, ושאין לי מה לדאוג.
אני הרי חייב לדעת שאישה ששותה את השוקו שלה כמוני, גם אם היא
מעולם קסום אחר, תאלץ בסופו של דבר, באיזשהו שלב של חייה,
להתחתן איתי.