שהגעתי למוצב בפעם הראשונה עם המ"פ הייתי קצת בשוק,
המילואימניקים עוד היו שם, הם ישבו במועדון וראו את המשחק, הם
דיברו וצחקו וזה ניראה כאילו הם הכי נהנים בעולם להיות איפה
שהם נמצאים עכשיו. לי זה היה קצת מוזר, הייתי לבד הגעתי לילה
אחד לפני כולם ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתבובבתי במוצב עם
עצמי וניסית להכיר אותו קצת. הוא היה קצת יותר גדול מהמוצבים
הקודמים שהיינו בהם, הוא גם היה יותר יפה. היו בו עצי דקל וכמה
מדשאות ושולחנות קק"ל שמופזרים בין החדרים, זה הזכיר לי קצת
אכסניית נוער. עליתי על הסוללה לראות את הנוף משם. הים נראה
שקט ורגוע ומהצד השני ראיתי את הדגל של השכנים שלנו מתנופף מעל
הארמון. יש אומרים שזה הדגל הכי גדול שיש במזרח התיכון.
למחרת בבוקר הגיעו כולם, הלכנו להתמקם לנו בחדרים ואז ניגשנו
למועדון לתדריך מוצב ראשון. לאחר מכן נפרדנו מהמילואימניקים
ועלינו לתפוס את העמדות במקומם. יום ראשון הגיע השעה היתה 8
בערב עליתי לשמירה ראשונה שלי בש.ג השמירה הכי נוראית שיש אסור
לשבת אסור לאכול אסור לעשות כלום רק לעמוד ולפתוח את השער למי
שצריך, בסביבות עשר אחרי שקלטתי שאף אחד לא הולך לעבור פה גם
ככה החלטתי לשבת ולהנות מהמוזיקה שמגיעה מהמלונות אחרי חצי שעה
הוא הופיעה מולי התחיל לבוא לכיווני, אין לי מושג מי זה רק
ראיתי שיש לו דרגות על הכתף נעמדתי מהר לפני שהוא יתחיל לצעוק
עלי ושיחקתי אותה מתעסקת עם הקשר, הוא נכנס לבוטקה התיישב על
הכסא שליידי והתחיל לדבר, הוא הציג את עצמו בתור הקצין בטיחות
של המוצב הוא הסביר לי שהוא רק היום הגיע ותאמת הוא גם לא ממש
יודע מה הולך פה אחרי שקלטתי שאין לו שום קשר אלי או לחוקים
שלנו בשמירה הרשתי לעצמי להתיישב ולדבר איתו. אחרי שעה וחצי של
שיחה הוא אמר לי יפה לילה טוב והלך כמה דקות אחרי זה אני ירדתי
משמירה חזרתי לחדר ובכלל לא זכרתי איך הוא אמר שקוראים לו.
חבל שלא קלטתי באותו רגע עם מי יש לי עסק.
אחרי השמירה עליתי לסוללה שמאחורי החדרים. אפשר לראות משם גם
את עקבה וגם את אילת, זה כיף לשבת שם שצריך לחשוב. אחרי כמה
דקות נשמעה האזעקה של המוצב. "בתרנגול בתרנגול מחבל במוצב כיתת
כוננות לקפוץ" רצתי לחדר לבשתי מהר את האפוד כולי לבושה בחולצה
מהמסלול ובמכנסי גלישה קופצת לתוך הנעליים הצבאיות שלי ורצה
מהר לתפוס עמדה על אחת הסוללות אחרי 15 דקות של לשכב ולהסתכל
על הציפורים הכריזו סוף תרנגול וכולנו הלכנו לעמוד בח' ליד
המשרד של המפקד מוצב ולקבל נאום כמה גרועים היינו ואם זה היה
מחבל אמיתי כבר מזמן היינו מתים. בעודי עומדת וצוחקת עם כולם
על איזה טמטום זה התרגילים האלו הוא הופיע מולי שוב נעמד שם
בצד והקשיב למה שאומרים לנו, לא יכולתי שלא להסתכל עליו משהו
בו משך את העיניים שלי לרגע מבטינו נפגשו והוא חייך אלי ואז
חזרתי לצחוק עם כולם והתעלמתי ממנו עדיין לא זוכרת איך קוראים
לו.
למחרת בבוקר ניגשתי לדבר עם חברה שלי החלטתי לספר לה עליו ועל
מה שאני חושבת. היא אמרה לי לא להתעסק איתו בכלל כי הוא שונה
מאיתנו, אבל משום מה החלטתי להתעלם מהמשפט האחרון שהיא אמרה
לי. אז ניגשתי לידיד שלי וחשבתי שאולי אני אדבר איתו אבל הוא
בכלל לא רצה לשמוע הוא אמר שבלי להעליב הוא פשוט לא סובל את
הסוג שלו ושהוא יכעס עלי אם אני בכלל יחשוב על זה שוב.
תמיד ידעתי שאנחנו קצת שונים אבל אף פעם לא חשבתי שזה ישנה
משהו.
בסוף זה קרה הוא זה שעשה את הצעד הראשון ואני כמובן נכנעתי
לעניים המדהימות שלו ונפלתי במלכודת. לא סיפרתי לאף אחד ידעתי
שהשוני הזה בינינו רק יגרום לאנשים לדבר וכניראה רק יהרוס את
מה שמתחיל פה. שאלתי אותו איך הוא מתכוון להתמודד עם זה הרי
אנחנו לא באים מאותו מקום ולפי מה שהבנתי המשפחה שלו לא הולכת
לקבל אותי ממש. הוא אמר לי שזה לא אכפת לו כרגע כי זה מה שהוא
רוצה לעשות.
גם בזה נפלתי והאמנתי לו.
השוני לא יהרוס את מה שיש לנו זה מה שחשבתי, לפחות זה מה שהוא
נתן לי לחשוב. אבל הוא שיקר, או שהוא סתם טעה. השוני הזה זה מה
שהורס את הכל.
נכון שלא באנו מאותו מקום ונכון שאנחנו לא מאמינים באותו דבר,
אבל יש לנו משהו טוב פה ורק השוני הזה. השוני הזה הורס את הכל.