תקווה היתה בת חמישים ושתיים כשנודע לה שחייה עומדים להסתיים
בקרוב. בימים הראשונים היא היתה בעיקר מופתעת והמומה, אבל די
מהר התחילו הבדיקות הנוספות והטיפולים, ותקווה היתה חייבת
להתרגל לעניין. בפעמים הראשונות הלכה תקווה עם יחיאל בעלה, אבל
היה חבל לה שהוא ככה מפסיד עבודה, אז היא השתדלה ללכת לבדה בכל
פעם שהתאפשר. הטיפול כנראה לא עזר, והמחלה המשיכה בשלה, ככה
שלא עבר הרבה זמן ואמרו ליחיאל ולתקווה שאין תקווה, ושכדאי
פשוט לנצל עד כמה שניתן את הזמן שנשאר וליהנות כמה שיותר.
אבל עם כל הכבוד לרופאים ולכולם, תקווה לא יכלה ככה לשבת בשקט
ולחכות למוות שיבוא. חיים שלמים חיה בלי שיעבור יום אחד בבטלה,
בלי עבודה קשה ומה ככה עכשיו היא תשב ותחכה שיבוא יומה? ומה
אז? יבוא קומץ אנשים ללוויה, לשבעה, יבכו קצת, ידברו קצת,
ירכלו וישכחו? וזהו? מי יזכור שהיתה תקווה.
הבנות ניסו לשכנע אותה לנסוע קצת לחופש עם אבא, לראות קצת מכל
מה שלא ראתה. אבל תקווה לא רצתה, מה יש לה עכשיו לרוץ לראות
מקומות רחוקים, עדיף שתנצל את הזמן לראות עוד קצת את הנכדים.
מה היא צריכה לנוח עכשיו, הרי עוד מעט היא הולכת לשכב להרבה
מאד זמן, ובניגוד למה שאומרים, אפילו להתהפך אי אפשר שם.
תקווה הרגישה בלב, בבטן, שהיא חייבת לעשות משהו, שידעו שהיתה
פה תקווה. לא איזו סתם אחת, אלא אשה טובה, עקרת בית מעולה, עם
בית מצוחצח ומאורגן, עם ילדים מטופחים, עם הבישולים הכי טובים
במשפחה, יותר טובים אפילו מאמא שלה, אפילו מחמותה המנוחה. היא
עליה השלום, היתה נותנת לתקווה את כל המתכונים למאכלים שהבן
שלה, הבעל של תקווה, הכי אהב, אבל מה, תמיד מחסירה משהו, שידע
שאוכל כמו אצל אמא שלו אין באף מקום בעולם, גם לא אצל אשתו.
אבל תקווה לא היתה טפשה, ועל כל תבלין שאמא של יחיאל "שכחה"
תקווה הוסיפה שניים, ויצא יותר טעים, ועכשיו מה? מה הוא יאכל?
אצל הבנות והכלות  שלהם יש רק שניצל קפוא ופיצות.
היא שיום אחד לא היתה חולה, יום אחד לא החסירה מהעבודה, לא
תיתן עכשיו לקצת כאבים לשבור אותה. תקווה החליטה לעשות מעשה.
היא ניקתה, וציחצחה, ושיפשפה והתעייפה. עבדה מסודר, זרקה את כל
מה שמיותר, שכולם יראו שאצלה היה נקי ומסודר.
וגם את הפריזר מילאה, יחיאל לא אוהב אוכל קפוא, ותקווה לא אהבה
להקפיא. היא לא היתה פרימיטיבית חס וחלילה. אבל כל השנים היא
היתה מבשלת כל יום טרי. מה זה בשבילה להעמיד בבוקר סיר או
שניים עם אוכל לילדים לצהריים, וליחיאל  לערב - כשהוא חוזר
מיום עבודה קשה. עכשיו בכל זאת החליטה לבשל ולהקפיא, בעיקר
אפתה עוגיות מעמול ובורקיטס קטנים וכמה תבשילים, שיהיה ליושבים
מה לאכול, לא רצתה לסמוך רק על טוב ליבן של הגיסות והשכנות.
והבנות? הן אפו פעם אחרונה בשיעורי כלכלת בית בבית ספר, את
העוגות לימי ההולדת של הנכדים היא היתה אופה.
ככה שתקווה התארגנה לה לאט, לאט, כמה שהיה לה כוח. גם בזמנה
הפנוי לא התעצלה, הלכה ויצאה לביקורים אצל המשפחה היותר רחוקה,
הפתיעה את כולם ויצאה פעם בשבוע לחוג מלאכה במתנ"ס, הלכה לבקר
את כל הקשישים שטיפלה בהם עד שהפסיקה לעבוד בגלל המחלה. הלכה
אליהם ולא סיפרה, לחסוך מהם את הכאב, כי מי יודע, הם עוד אפילו
יכולים למות לפניה.

ואז בוקר אחד מתה תקווה, בהפתעה. טוב לא ממש בהפתעה הרי כבר
כולם ידעו. אבל בכל זאת לא היה מורגש שהיא חולה, אם לא היתה
מדברת לא היו יודעים. כל בוקר היתה קמה ומתלבשת ומסתרקת
ומסתירה את הכאבים מתחת לבגדים נקיים ומגוהצים.
התחילו ההכנות ללוויה, רצו עוד להספיק באותו יום מפאת כבוד
הנפטרת אבל דחו בכל זאת ליום המחרת כדי שיספיקו להודיעו לכולם.

איזו לוויה היתה. אם תקווה היתה רואה היא היתה מרוצה. חבל שלא
זכתה, מי לא היה שם.
באה כל המשפחה, ברוך השם חמישה ילדים, שני הבנים והבת הגדולה
כבר נשואים ועם שבעה ילדים ביניהם. שני הקטנים של הבן יואל,
נשארו אצל בת דודה של אשתו, אחרי הכל לוויה זה לא בשביל ילדים
כל כך קטנים, אפילו אם זו סבתא. בא מוטי ישר מהצבא עם כמה
חבר'ה מהפלוגה ויעל הקטנה - כבר בשביעית.
באו האחיות שלה, עם הבעלים, חוץ משולה שבעלה מת כבר לפני שנים.
והאחיינים, שהיו רגילים לטרוף את המעמול של תקווה, שהיה הכי
טעים במשפחה, והכלות והחתנים שלהם.
באה כל המחלקה של יחיאל בעלה שעובד במועצה בגזברות, טוב, זה על
חשבון שעות עבודה אז מה אכפת להם, באו גם כמה חברים שלו
ממחלקות אחרות, בכל זאת כבר עשרים וכמה שנים שהוא במועצה, ראש
המועצה עצמו לא בא, עסוק, נסע לישיבה בכנסת, טוב ברור שהוא לא
יכול להפסיד ישיבה כזאת, אפילו בשביל לוויה של אשתו של עובד כל
כך ותיק, אבל הוא שלח זר יפה מאד מטעם המועצה עם שולה המזכירה
שלו. זאתי באה עם חצאית קצרה מידי וצמודה מידי, ונתנה ליחיאל
חיבוק ארוך מידי ובעיניים לחות מדמעות, הבטיחה לו שהיא תבוא
ותעזור לו, כמה שתוכל, כי מי כמוה גרושה טרייה, יודע כמה קשה
להישאר לבד, ככה גבר במיטב שנותיו. ישר ראו שזאת לא תיתן לצד
של תקווה במיטה להתקרר.  
באה כל הכיתה של יעל, שלושים וארבעה תלמידים, מזל שאף אחד לא
היה חולה באותו יום, עם המחנכת, המורה לספורט, שהיה המלווה עם
הנשק ועם המנהלת של בית הספר! כל הכבוד לה, בטח יש לה המון על
הראש, אבל מצאה את הזמן לתת כבוד לנפטרת.
באו כל הנשים מחוג המלאכה של תקווה, מזל שבמעט הזמן שנותר לה
מצאה את הזמן להצטרף לחוג ולהתיידד עם הבנות שם. ארבע עשרה
נשים וכולן באו. כל הכבוד.  
ובאו כל השכנות מהכניסה שלה וגם מכניסה ב', ואלי מהמכולת
ורחמים מהירקות. תקווה אף פעם לא הלכה לסופרמקט. תמיד היא אמרה
ליחיאל ששם גדול מידי ודווקא את מה שהיא צריכה היא לא מוצאת,
מקום בלי לב ובלי נשמה.
אין ספק, היתה לוויה מרשימה במיוחד. המון אנשים, והבכי,
והקינות של הנשים ואמא שלה שהתעלפה. היה ממש מרגש. תקווה
הרגישה רגועה. עשו לה כבוד, כבוד גדול.
שרק כולם יבואו לשבעה. ולשלושים. ואחר כך, אחר כך אלוהים גדול
אחרי הכל אנשים שוכחים מהר, ונראה כמה זמן יחיאל יחזיק מעמד עד
שייתפס למישהי אחרת. אחרי הכל, אמא של תקווה היתה אומרת שכאב
של אלמן הוא כמו כאב של מכה במרפק, כואב מאד אבל עובר מהר.