חלון חדר השינה היה פתוח לרווחה. אור הבוקר החל מציף, מברך את
המרחב המקבל אותו באהבה. גם שק הרגשות הרדום חש מבורך והקיץ עם
האור. שאול, התקמט לאט והתיישב על המיטה. השנים הופכים את
היקיצות, למוערכות כל-כך, חשב, מרכז את עיניו בהשכמה המרהיבה
שזכה לה, הקירות סביבו ספגו את החום, הוילונות האדומים היו אלו
שתרמו את צבעם ורפדו את החדר. הגוף הכבד הרים את ידיו בעייפות
והתמתח, היא בוודאי תתעורר עוד רגע, תתפעם מהבוקר, ותתפנק על
הכריות, חשב, וקם אל השירותים.

עם השנים הם הפכו לקיום אחד, הם היו תמימיי-דעים בכל נושא.
אוהבים את אותו הבשר, מתקלחים בלי להזיז אף פעם את הברז,
והולכים בצעדים שווים. ובדיוק היכן שהפכו לאחד, התגנב ההרגל,
איתו הגיע גם הצחוק המאוכזב כשאומרים יחד את אותה המילה, מיד
כל אחד מחליט בשקט שבפעם הבאה הוא יאמר בדיוק ההפך, והכל חוזר
ונשנה.

שאול התחמק מהרגע, הוא שנא את הריח שלהם בבוקר, רק כמה לילות
בודדים עברו עליו שהתגעגע אליו עד מוות, לילות בהם פחד מהמוות.
היום היה יום.                  
הוא יצא במהירות מחדר השינה, המגע עם הרצפה הקרירה צמרר בעיוות
את גבו, הייתה בזה הנאה לא ברורה. בכניסה לשירותים עצר והביט
על החרסינה החומה, היא החזירה לו מבט מותש, בקשתה האחרונה
הייתה לפרוש לגמלאות, להתחלף בחרסינה צעירה, לבנה ובוהקת, חסרת
עובש מכביד ובעלת שפע שימושיות. כמה הצטער בשבילה, הצטער על
שנגזר עליה להשאר שם עד שגם הוא יתחלף. דכאון החרסינה הצליח
לחדור אליו, במהרה התנער מהמחשבות ופנה אל הכיור, שטף את פניו,
צחצח שניים וככשמע את הפיהוק מחדר השינה, ברח אל המטבח.

אלישבע התפנקה במיטה הריקה, מזה שנים שקמה למיטה ריקה, מלבד
פעמים יחידות סגולה, כשנכדה הקטן ישן עם הזוג. אותן הפעמים היו
אלה שגרמו לה להיזכר בו כל בוקר, נוגע בפניה המקומטות, מבקש
שוב לנפח לחיים והופך את הדרגש לחיוני.
היא שמעה את שריקת הקומקום במטבח, הקומקום דמה לשאול , חשבה,
שאול של היום שורק ורותח, פעם הוא היה חם, מאותו זמן ניתן רק
להתרפק על ההדים, פסקה ויצאה אל השירותים.        
לאחר צחצוח שיניים עדין וכמה טפיחות רטובות על פניה, פנתה אל
המגבת הלחה, עוד נותר בה ריחו, ובנשימה עמוקה, אמצה אותו אל
ריאותיה.
"את רוצה לשתות?", שמעה את הקול הרחוק, "הכנתי קפה". שנים שלא
הדהד הקול הזה בבית, אלישבע רצה אל המסדרון. הקול שינה את
האוויר, היו עיתונים זרוקים על השולחן בסלון, ומקלט הטלוויזיה
הקרין סרטון אנימציה מביא עימו חיות מוזרה.  מכל החלל השעון
היה המוזר ביותר, הוא חדל להודיע על השניות, הזמן עצר. "מה קרה
לזמן עם השנים?", שאלה את הגבר העומד בפתח  המטבח.    
"טיפטיפון מה קורה, את בסדר?", הגבר המאוהב הביט בה בדאגה,
רגליה רעדו כשהשיבה לו מבט, היא כבר הספיקה לשכוח את השם החביב
הזה. "בואי, צריך להכין את קרן ושחר לבית הספר!". כאב חד פילח
את גופה, "קרן ושחר, הן עדיין ילדות?" שאלה, "את בסדר?, היי
תתעוררי!", הצעיר אחז מפוחד בזרועה, "אני לא רוצה להתעורר!",
השיבה בתחינה. רק דבר אחד העסיק את מחשבתה, היה זה חלון חדר
השינה, "האם הוא פתוח?", אמרה מביטה על ידו הנוגעת בגופה,
ומעולם לא שמעה את התשובה. בריצה חצתה את המסדרון ופנתה אל חדר
השינה. החלון היה פתוח, אנחת אכזבה נשלפה מאפה. כשהשעון הכריז
על השעה שבע.
                 
שאול ירד במדרגות, 'שוב היא השתגעה' , חשב, למזלו היום יצא
מהבית בזמן. כל בוקר היא נעמדת שם ממלמלת מילים חסרות היגיון,
מחייבת אותו לרדת לצרכניה, לקנות שוב את עיתון היום, לשוחח
מחצית השעה עם המוכר, לבלות שעתיים בפארק השעשועים. ולהיזהר
מלהחמיץ מילה, פרסומת או מספר במדור כלכלה. בדרך הביתה ייקנה
עוד מוצרים שאין בהם צורך, היום מסמריי פלדה, החליט, ייבחן
חלונות ראווה וישוב הביתה, בצעדים קטנים כמובן, והיום ככל
הימים.

כשחזר מהטקס, עוד במדרגות שמע את שעון הקוקיה מודיע על השעה
שתיים-עשרה, הוא פתח את הדלת בצלצול האחרון, ונכנס אל המטבח
מניח את שקית הקניות על השיש. היא לא הייתה שם, כעת יכל לנשום
לרווחה. שאול פנה אל הסלון, להפתעתו ראה את אלישבע עומדת ליד
חלון המרפסת הענקי. "זה המקום שלי", לחש מתרעם. היא נשענה על
המעקה, מביטה על העוברים ושבים , גומעת את שעת הצהריים
הפעלתנית של החוץ. הוא לא יוותר לה יותר, גמר בהחלטתו. שאול
הצטרף אליה, פתח את החלון לכל רוחבו ונעמד בקצה השני של
הויטרינה, מביט על הרחוב.

אלישבע הרגישה אותו קרב, שוב הדמיון היתל בה, "החלון כל-כך
גדול".