בדירה שמעלינו, התחלפו הדיירים. ככה. מהיום להיום.
"עכשיו", אמרה אשתי, "יהיה לנו סוף סוף שקט!" היא התכוונה
שהילד שהתגורר מעלינו הצליח להטריף אותנו עם הרמקולים שלו.
בשבועיים הבאים הרגשנו כמו בבית הבראה. יכולנו לישון, מה
שנקרא: "שנת ישרים".
 ואז, בוקר אחד שמענו צעקות וקריאות מן החצר. למטה ראינו
משאית עם מנוף, כמו של כבאים, מעלה רהיטים לקומה מעלינו.
הסתלקנו מהבית ושבנו רק לקראת הערב, בתקווה שהבלגאן נגמר.
ואכן, המשאית עם המנוף כבר נעלמה, אבל הרהיטים שהיא פרקה שם,
שם בדירה מעלינו, המשיכו לטייל ממקום למקום, זזים וחורקים. כך
שהלכה לנו השינה. למחרת הגיע כנראה התור של קביעת תמונות על
הקירות, ושוב מילאו דפיקות את האוויר.
עד סוף השבוע נרגעו הדיירים החדשים וסוף סוף היה לנו שקט. ביום
ראשון בערב עבר יוסף-ימיני מהוועד בכל הדירות לאיסוף המס
החודשי.
"יוסף", אני שואל אותו, "איך הדיירים החדשים מעלינו?"
יוסף-ימיני השיב שהם לא יודעים מילה עברית, "ואפילו על הדלת
כתוב השם שלהם באותיות מוזרות".
יוסף-ימיני, שאיש לא חושד שסבתו באה מוורשה, אמר לנו שבפנקס
שלו הוא קרא להם משפחת 'פושקין'. מאז נדבק להם השם הזה. וכיוון
שלא שמענו מחאה כלשהי, נראה שהם השלימו עם השם. אבל אנחנו לא
יכולנו להשלים עם מנהגי הניקיון של האדון פושקין: לפעמים, כאשר
עלינו עמו במעלית ראינו שהבגדים שלו מלאים אבק. והאצבעות
ובמיוחד הציפורניים, אלוהים ישמור! ממש כמו אצל פועל בניין. מה
גם שמהכיס האחורי בצבצה כפפה של בנאים. אבל, מצד שני הם היו
אנשים שקטים. לא הפריעו לאף אחד.
פושקין, שהיה איש מגודל, עם גבות עבות שחורות והמון קמטים על
המצח, לא חייך מעולם. אבל הם היו זוג אלגנטי. בשבתות של חורף
הם היו יורדים למטה, היא עם צווארון פרווה מפואר והוא בחליפה
ועניבה. בקיץ היא הצטיידה בשמשייה והוא בחליפה בהירה ומגבעת
קש, כמו בסרטים של פליני. וכך היו עושים דרכם אל הטיילת, בתוך
ההמון הנוהר לחוף, בבגדי-ים כפכפים וצידניות. בולטים בזרות
שלהם ונראים על רקע המים והשמים התכולים כמו דמויות מתוך
תמונות פריזאיות. ועוד בקיץ, כשהחלונות פתוחים, הייתה מתגלגלת
מדירתם מוזיקה קלאסית, של יצירות שכולן היו מוכרות, אם כי לא
ידענו כמובן לנקוב בשמן.
"יותר טוב מהדפיקות בראש שהיינו שומעים מהדיירים הקודמים",
התנחמה אשתי.
בערב יום-העצמאות יצאנו אל המרפסת להסתכל בזיקוקים.
מישהו צלצל בדלת.
"לך תפתח", אמרה אשתי.
"ככה? באמצע? בדיוק עכשיו?!"
אבל הצלצול חזר ונמשך. ממש מטרד.
הלכתי לפתוח.
פושקין עמד שם, נרגש. "צריך אמבולנס!" צעק, מבוהל.
צלצלתי מיד ומסרתי את הכתובת. אחר כך שאלתי מה קרה.
"אשתי", התחיל לגמגם, "לא טוב..."
ובינתיים כבר נפתחה המעלית והגיעה אלונקה. שבתי אל המרפסת.
ושם, לאור הזיקוקים המתפוצצים, וההבזקים האדומים של האמבולנס
ראינו בפעם האחרונה את הגברת פושקין, מכוסה בסדין ולצדה בלון
חמצן. דקות ספורות וכבר התרחקו צריחות הסירנה.
גברת פושקין לא שבה הביתה. אנחנו, דיירי הבניין, אפילו לא
ידענו מתי הייתה ההלוויה. כשיוסף-ימיני מהוועד הדביק מודעת אבל
בלוח, בכניסה, רק אז נודע לנו.
עלינו אל אדון פושקין. לא ידענו מה להגיד. מה גם שפושקין לא
ממש שולט בעברית. הוא לחץ לנו את היד, אולי יותר נכון להגיד:
מחץ לנו את היד. ישבנו והסתכלנו סביב: ארונות מעץ כהה. פסנתר.
פטפון עם תקליטים של פעם. וילונות כבדים כמו בתיאטרון ושטיח
שרק אדון פושקין יש לו כוח להרים.
פושקין אמר לנו תודה רבה שבאנו. הוא הגיש לנו ביסקוויטים וניסה
למזוג כוסיות וודקה. אמרנו שהרופא לא מרשה לנו לשתות אלכוהול.
"רופא", הוא אמר, "זה חרא של בן-אדם!" ואחר כך הוא ישב עם הראש
בין הידיים, המון זמן.
בימים הבאים, מדי פעם שאלנו אם הוא צריך משהו. אבל, עם הזמן,
הקשר ניתק והסתכם ב"שלום!שלום!"
עברו כמה שבועות. בוקר אחד אשתי מעירה אותי ואומרת: "שוב!"
"מה שוב?" אני שואל.
"בוא 'סתכל למטה!"
הסתכלתי.
למטה עמדה משאית עם מנוף ענק. בקצה הכבל התנדנד ארגז עץ ענק
שעלה והגיע אל הקומה שמעלינו. אחרי יומיים שלושה התחלנו לשמוע
דפיקות מלמעלה. הקצב היה קבוע: שלוש דפיקות רצופות. המתנה,
ואחר כך שתי דפיקות רצופות. כך זה הלך וחזר על עצמו. ואשתי,
מרגע לרגע יכולת לראות על הפנים שלה איך העצבים משתלטים עליה.
"מה הוא עושה שמה?" זרקה שאלה לאוויר.
"מן הסתם", עניתי, "הוא עושה ריצוף חדש".
"רק עכשיו הוא סיים את שלושים ימי האבל וכבר מרצף מחדש?"
הדפיקות נמשכו. גם ביום וגם בלילה. היינו בטוחים שלפחות בשבת
יהיה לנו שקט, אבל, כמו שאומרים: נתבדינו.
"מי מוכן לעבוד בריצוף בשבת?" שאלה אשתי.
"הצחקת אותי! מה? את לא רואה את כל הסינים האלה, הרצפים.
שעושים בשבת כל מיני עבודות?"
ואכן, בשבת הכול נמשך כרגיל.
וכפי שהיה צפוי, חוסר השינה הצטבר. נעשינו חסרי סבלנות (אשתי
קוראת לזה: קצרי רוח). יום אחד, כשהעצבים שלה כבר לא עמדו בזה,
היא עלתה למעלה וצלצלה בדלת. פושקין פתח לה, עם כפפות וסינר
ניילון.
"מה יהיה?" שאלה אשתי.
"יהיה טוב", ענה האיש וטרק את הדלת.
עברו שבועיים.
יום אחד אני שב מהעבודה ומוצא בבית איש זר, מסתובב עם אשתי
בחדרים.
"מה קורה?" אני שואל.
הוא לוחץ לי את היד וביד השנייה מושיט לי כרטיס ביקור: "הרצל
את מרכוס - מתווכים".
אני מסתכל באשתי. היא מחזירה לי מבט מתנצל: "אני לא יכולה יותר
כאן! אני יוצאת מדעתי!"
ואז התחיל מצעד של כל מיני זוגות צעירים וסתם אנשים שבאו בשעות
הכי לא מתקבלות על הדעת, ולכולם היה מה להגיד על הדירה. הכול,
מלבד מלים טובות.
"זה בגלל שהם חושבים ככה להוריד את המחיר", ניחם אותנו
המתווך.
יחד עם זאת, כל המבקרים אצלנו שאלו מה קורה עם השכנים מלמעלה?
מתי הולכים לסיים שם את השיפוצים?
לא ידענו מה לענות.
יום ולילה נמשכו הדפיקות. העניין הזה ממש הטריף את דעתנו. לא
ניתן היה לבצע שום פעילות. אפילו השגרתית ביותר: התבלבלנו
בהפעלת המדיח. בסרוויס-קריסטל מהחתונה כבר חסרות שלוש תחתיות.
שכחנו להקליט את "כוכב נולד-10" בווידיאו וערבבנו במכונת-כביסה
את הלבן עם הצבעוני.
בוקר אחד שמענו מלמטה צעקות מוכרות וזינקנו מן המיטה: למטה
עמדה משאית עם מנוף. המנוף התארך והתארך עד שהגיע לקומה
שמעלינו, ושם שלח זרוע ארוכה פנימה ומישהו שם צעק: "חבר'ה! זה
אולי 2 טון!"
מתוך הדירה נשמעו חריקות וגרירת חפצים... ואחר כך שלף המנוף את
החדק והחל להוריד ארגז גדול, ארוך. וכשהצצנו למטה, ראינו
שהמשאית צמודה לציטרואן שלנו. והמנוף מנדנד את הארגז העצום ממש
ממש מעל לציטרואן.
"רק שלא יפיל אותו!" הצטחקה אשתי.
"את, אל תעשי לנו עין הרע!" נזפתי בה.
ואז בתשובה, זרוע המנוף נתקלה במזגן. הארגז המפלצתי השתחרר.
ואחרי שנייה כל העסק נפל ברעש של רעידת אדמה, ומעך את הציטרואן
החדשה שלנו, תוך צלילי ריסוק מתכת וזכוכית.
רצנו כמו מטורפים למטה.
כל העסק נראה כמו סנדוויץ': למטה הציטרואן. אחר כך שברי הארגז.
ומעל כל זה פסל של הגברת פושקין, מאבן שחורה, בגודל אולי שניים
וחצי מטר - מרוסק לחלקים.
"אז על זה הוא עבד כל השבועות האלה?" אמרה אשתי.
"זה מה שמעניין אותך? והאוטו, מה אתו?" אמרתי לה.
למחרת צלצלתי למוישה מהביטוח וסיפרתי לו בקיצור מה קרה. הוא
שתק זמן מה ואז אמר: "אתה מוכן לחזור?"
"הציטרואן החדשה שלנו, נפל עליה פסל של השכנים מלמעלה".
הוא שוב שתק. אחר כך אמר: "אני מציע שתלך לנוח ותיצור אתי קשר
מחר!" וסגר.
אגב, מאז האירוע יש לנו ממש שקט.