אני קוראת ומזילה דמעה
אני יושבת ובוכה

אני מתגעגעת לכתיבה של פעם
לשיחרור מהכאב
בדרך שאולי גם היא לא דרך

אני קוראת וחושבת
מבינה שאולי זה מה שחסר

האושר נמצא
הוא רק משחק,
משחק עם הסבל,
מתחבא
בשקט שאף אחד לא יגלה

הסבל מחפש,
בכל מקום אפשרי,
הוא כבר היה
הוא מתקרב אל הלב
אך אני בתוכי יודעת
שברגע ששם הוא יהיה
כבר לא יהיה לב

אני מתגעגעת לכתיבה הזו
לחרוזים, למילים, אפילו לדמעות שיורדות על המקלדת
למוזיקה שצועקת באוזן ללב שנפתח על הדף אפילו שהוא באינטרנט זה
בכל זאת דף
הגוף נשאר אותו הדבר אך הנפש משתנה בדיוק כמו אצלי בדיוק כמו
עכשיו


אני כותבת, אך לא כמו פעם
פעם לפני לא הרבה זמן זה היה בא בחופשיות כאילו לזה נולדתי
אך נגמרו המילים נגמרו הדמעות נגמר הכוח
אך הסבל ממשיך לשחק
ממשיך לחפש את האושר שלא נמצא
האושר מתחבא
אני אינני יודעת היכן
וגם הסבל אינו יודע

האושר מתחבא לו
צוחק על כך שאינו נמצא
ממשיך לחייך כאילו לא קרה כלום
אך הסבל ממשיך להכאיב לטייל לו
מחפש ומחפש ואינו מוצא

ביום מן הימים המשחק יסתיים
הסבל ימצא את האושר
יפסיק לחפש והאושר יחייך
ואז יהיה תורו של הסבל להתחבא
האושר יחפש יטייל לו בכל מקום
והסבל ישאר באותו המקום שבו הוא צריך להיות

אך אני אינני יודעת מתי יגיע יום זה
ואני אינני יודעת אם כך המשחק יסתיים
אולי אני זו שאשים קץ למשחק...?!

אני אינני יודעת זו
ואני מקווה שהמשחק יסתיים בקרוב
כי הסבל כבר נמצא בכל מקום
אני אינני יודעת אם כבר אמרתי
אך הסבל משאיר סימן
הוא כואב, הוא שורף
הוא חותך
משאיר צלקת לא מבפנים
משאיר צלק על הגוף
כואבת...