אני אוהבת אותך.
את זה לא ציפית לשמוע, נכון? גם אני מעולם לא חשבתי שאגיד את
זה, לפחות לא בקול.
אתה בטח תנסה להתחמק עכשיו, אני קולטת את זה בעיניים שלך.
תתחיל לגמגם ולהגיד שאולי זה לא כדאי, שזה מוזר לך, שאנחנו
יותר מידי "ידידים"...
תעשה לי טובה, אפילו אפלטון יודע שאין באמת דבר כזה "יחסים
אפלטוניים", תמיד יהיה מישהו שירצה יותר. ואני רוצה יותר.
התאהבתי בחיוך שלך, בידיים, במבט, בחיבוק הזה שתמיד מרגיע
אותי, בצחוק שתמיד מדביק אותי גם.
אתה אפילו לא יכול לדמיין איך הרגשתי בכל פעם שדיברת איתי על
בנות אחרות, על איך שנדלקת על זאת, ואתה רוצה את זאת, ואני
תמיד הקשבתי, דיברתי איתן בשבילך, נתתי לך טיפים, כשאני בעצמי
רציתי להיות אחת מהן.

המבט בעיניים שלך עדיין לא השתנה, אולי קצת יותר מבולבל, תחשוב
על זה רגע, בבקשה תחשוב, אולי זה לא כל כך מוזר, אולי הצלחת
לקלוט רמזים פה ושם.
ולמה שלא תרצה אותי בעצם? הרי תמיד אמרת לי שאני יפה, שאני
מדהימה, שאני אוכל להשיג כל אחד אם אני רק ארצה - פתאום אני
שואלת את עצמי אם באמת התכוונת לזה, או שזה סתם משהו שאומרים
ל"ידידה במצוקה". אני מקווה שלא, כי אתה יודע שאני מעריכה
כנות.
נו, אין לך שום דבר להגיד? או שאתה הולך להסתכל עלי ככה עוד
הרבה זמן?
יודע מה, מצדי אל תגיד! אל תגיד כלום! מבחינתי אתה יכול ללכת
מכאן ולמצוא לך אלף ידידות אחרות שלא יעשו את הטעות הזאת
ויתאהבו בך כמו מטומטמות!
תעשה הכל, רק אל תגיד לי לא.
ואל תלך.
מה, אתה הולך?

המונולוג הזה נכתב בתחילה כגרסה נשית ל"הכאב שלי, היופי שלך",
כדי שאוכל לבצע אותו בהופעה של החוג שלי לתיאטרון, אך התפתח
למשהו שונה לגמרי ומעניין הרבה יותר...
מקווה שנהנתם!