כשנכנסנו ללובי המפואר של המלון היוקרתי דנה אמרה לי שאנחנו
יורדות לקומת המרתף. היא ציינה שאף אחד מעובדי המלון לא יודע
על הקומה הזאת, אפילו לא המנהלים של המלון.
נכנסנו למעלית והיא לחצה על כפתור. המעלית נסגרה והתחילה
לזוז.
"אל תיבהלי ממה שאת עומדת לראות", היא אמרה לי ואני הנהנתי
בראשי, תוהה מה כבר יכול להיות כל כך מבהיל במלון.
המעלית נפתחה בקומת המרתף, קומה אפרורית למראה ומאובקת למדי.
נאלמתי דום לכמה רגעים, מנסה לספוג את אשר ראיתי.
שם, בקומת המרתף של המלון היוקרתי שכנה מחלקה מורבידית למראה
של חולי נפש.

בכל מקום ראיתי דמויות, כולן נשים. חלקן קטטוניות, חלקן ישובות
חבוקות ברכיים ומתנדנדות במקומן בשקט, שתיים מהן עמדו בפינה
ועישנו ואחת ישבה בכיסא גלגלים ועישנה.
דנה ערכה ספירת ראשים כדי לוודא שכולן נוכחות ושאף אחת מהן לא
ברחה לקומות העליונות של המלון.
בעודה סופרת את הבנות התרגלתי בהדרגה. הבטתי סביבי, סופרת
בעצמי כמה מהבנות במצב קטטוני לחלוטין, כמה מהן נעות במקומן
ומחבקות את ברכיהן וכמה מהן פעילות, למרות שכרגע הפעילות לא
עשו הרבה חוץ מלעשן.
זו הייתה הנערה שישבה מעשנת בכיסא הגלגלים שהסיחה את דעתי
מהספירה שלי.
"היי את! איך קוראים לך?" היא שאלה.
"שמי ורד", עניתי חוששת מעט.
"זה בסדר, ורד, אני לא נושכת, אין ממה לפחד."
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"אני ג'יין."
"ג'יין? זה שמך האמיתי?" שאלתי בתימהון.
"לא, החלפתי את שמי מזמן", ענתה.
"נעים מאוד להכיר אותך, ג'יין."
בדיוק אז דנה התקרבה אלינו וקטעה את שיחתנו.
"ליאת ברחה", אמרה בלחץ, "היא בוודאי ניסתה שוב להגיע לאזור
האסור של המלון."
"מהו האזור האסור?" שאלתי.
"לא מדברים על זה, אסור לעבור שם", ענתה ג'יין.
"אסור לעבור פה", אמר קול נוסף.
הבטנו וחיפשנו מהיכן מגיע הקול.
אישה אחת, בשנות השלושים לחייה, מאותן נערות שהיו ישובות
חבוקות ברכיים ונעות במקומן חזרה ואמרה "אסור לעבור פה."
"היא מדברת!" אמרו ג'יין ודנה כאחת, "היא לא דיברה כבר למעלה
מעשור."
ג'יין נעמדה ואמרה: "אני אצא לחפש את ליאת."
"את לא יכולה ללכת לבד, עלולים לעשות לך צרות שם למעלה במלון",
אמרה דנה.
"ורד תבוא אתי. נכון, ורד?"
הבטתי בה בהפתעה אך מיד התנערתי מההלם ועניתי שאצטרף בשמחה.
"יופי! אז בואי נלך."

נכנסתי עם ג'יין למעלית ודלתותיה נסגרו על המחלקה האפרורית.
"למה דווקא אני?" שאלתי את ג'יין בעודנו במעלית.
"כי האחרות זקוקות לדנה. וחוץ מזה את חדשה ויש לי נטייה שכזאת
לבדוק את האנשים החדשים, לראות מה האופי שלהם, ואתך עוד לא
גמרתי", ענתה לי וחיוך שובבי עלה על פניה בחציו השני של
המשפט.
הסמקתי קלות, לא ידעתי מה לצפות ממנה, חייכתי במבוכה.
בעודנו במעלית, היה לי זמן להתרשם ממנה. היא הייתה בת גילי,
בשנות העשרים לחייה, עורה היה בהיר, שערה צבוע שחור כהה, עיניה
כחולות. היא הייתה לבושה חולצת-טי שחורה ומכנס שחור ולעיניה
היה איפור שחור.
שתקנו זמן מה ולבסוף החלטתי לשבור את הקרח.
"אז על מה את יושבת פה?" שאלתי מנסה להיות שנונה.
"מאניה דיפרסיה", ענתה בחיוך, היא הבינה את הבדיחה.
הנהנתי בראשי בהבנה והשתיקה חזרה.
המעלית נפתחה בקומת הכניסה. יצאנו ממנה הישר לתוך הלובי.
"בואי אחריי, אני יודעת לאן ללכת", אמרה ג'יין ואני סמכתי עליה
וצייתתי.
חצינו את הלובי והיא הובילה אותי לדלת לבנה שעליה התנוסס שלט
"הכניסה לצוות המלון בלבד".
"אסור לנו להיכנס לשם", אמרתי.
"סמכי עליי, אני יודעת מה אני עושה."
לא הייתה לי ברירה אם כך, ושתינו נכנסנו לאזור האסור. הדלת
הלבנה נפתחה למסדרון ארוך, מואר באור בוהק וחזק. כשהתרגלו
עיניי לאור, הבחנתי בשורה הארוכה של דלתות משני צדי המסדרון.
הלכתי אחרי ג'יין לאורך המסדרון, מביטה לפה ולשם, מנסה להבין
לתוך איזה מקום היא הכניסה אותי כשלפתע מאחת הדלתות יצאה אישה
בשנות החמישים לחייה, לבושה במדי אחות לבנים שבהקו באור החזק.
"מה אתן עושות פה?" היא שאלה אותנו בטון תקיף ובקול חורקני,
"אסור לעבור פה."
המשפט הזה כמו החזיר אותי חזרה כמה דקות לאחור, כשעדיין היינו
במחלקה שבמרתף. זה אותו המשפט שהאישה במחלקה אמרה, זו שלא
דיברה מעל לעשור. ופתאום הבנתי את הסיבה: היא הייתה פה כבר
פעם, לפני שנים רבות, ונתקלה כבר באישה הזאת.
"אסור לכן להיות פה, צאו מיד!" המשפט הזה ניער אותי והחזיר
אותי למציאות.
"בואי, נלך", אמרה ג'יין באכזבה ויצאנו את המסדרון חזרה
ללובי.
"היא הייתה כאן פעם", אמרתי.
"על מי את מדברת?" שאלה ג'יין.
"האישה במחלקה שלא אמרה מילה כבר מעל לעשור עד היום, היא הייתה
כאן. אלו המילים של האחות המוזרה הזאת שהיא חזרה עליהן."
"אין לי מושג, אני לא נמצאת פה זמן רב כל כך כמוה. כשהגעתי לפה
לפני שש וחצי שנים היא כבר לא אמרה מילה. זו שעבדה כאן לפני
דנה אמרה לי שכך מצבה כבר הרבה זמן", ענתה ג'יין.
"מי היא הייתה בכלל? ולמה היא לבושה כמו אחות אם היא עובדת
בבית מלון?" שאלתי.
"לפי מה שאני הבנתי, היא האחות של בית המלון הזה. את יודעת,
כמו שיש אחות בבתי ספר", ענתה.
"כל זה נראה לי מוזר מאוד", אמרתי.
"עזבי, בואי נחזור למחלקה ונגבש תוכנית איך לחדור לשם כדי
למצוא את ליאת."
"איך את יודעת שליאת הלכה דווקא לשם?" שאלתי.
"כי זה האזור האסור", אמרה, "ליאת מנסה לחדור לאזור האסור כבר
שנים ובדרך כלל היא חוזרת מאוכזבת למחלקה תוך פחות מחמש דקות.
הפעם היא לא חזרה ועברו כבר כמה שעות מאז ששמנו לב שהיא בכלל
נעלמה."

חזרנו וחיכינו למעלית.
כשדלת המעלית נפתחה ראיתי בתוכה את שתי הנערות מהמחלקה שמוקדם
יותר עמדו בצד ועישנו. גם הן היו בערך בנות גילי, רזות, לבושות
בבגדים בעלי צבעים בהירים ושערן בלונדיני. הן דמו מעט זו לזו.
"דניאל, גלית, מה אתן עושות כאן?" שאלה ג'יין, "למה אתן לא
במחלקה?"
"באנו לחפש אתכן ולראות שהכול בסדר", ענתה דניאל.
"הצלחתן לגלות מה קרה לליאת?" שאלה גלית.
"לא, נתקענו באמצע. ה'מפחידה' עצרה אותנו", ענתה ג'יין.
"אתן אחיות?" שאלתי אותן.
"לא", הן ענו לי משועשעות.
נכנסנו אתן למעלית וירדנו חזרה למחלקה.
"כבר המצאתן לה כינוי?" שאלתי.
"בטח", אמרה ג'יין, "וכינוי הולם ביותר. היא לא מפחידה
לטעמך?"
והאמת היא שכן מצאתי אותה מוזרה באופן מפחיד. היא הזכירה לי
מעט את האחות המטורפת מ"קן הקוקיה" עם המדים המוזרים שלה.
"כן", הסכמתי.
לא היה קשה לנחש את הסיבה שדניאל וגלית היו במחלקה. הן היו
רזות במיוחד וחיוורות מאוד. אנורקסיה.
המעלית נפתחה ושוב היינו במחלקה האפרורית.
"אני רואה שלא הצלחתן למצוא אותה", אמרה דנה עצובה ומודאגת.
"לא, לא הצלחנו", ענתה ג'יין, חוזרת לכיסא הגלגלים שלה ומדליקה
סיגריה.
"הייתה שם איזו אחות מוזרה שעצרה אותנו בדרך", אמרתי וסיפרתי
לה כל מה שקרה למעלה בלובי.
"אז נתקלתן ב'מפחידה'?" שאלה דנה בייאוש.
"כן, ואנחנו צריכות למצוא דרך לעבור אותה ולהגיע לליאת", אמרה
ג'יין.
האישה, חשבתי לפתע, זו שלא דיברה עד כה. היא והאחות למעלה
מכירות.
"דנה, איך קוראים לאישה הזאת?" שאלתי והצבעתי עליה.
"זאת שרה, היא פה כבר למעלה מחמש או שש עשרה שנים."
"המשפט שהיא אמרה מקודם", המשכתי, "את אותו משפט בדיוק שמענו
את האחות אומרת. הן מכירות, יש ביניהן קשר כלשהו."
פניתי אל ג'יין. "ג'יין, מצאתי דרך להסיח את דעתה של
'המפחידה'. נעלה לשם את שרה, הן בטח מכירות זו את זו וזה ישפיע
על 'המפחידה'."
ג'יין קמה על רגליה מחייכת. "שווה ניסיון", היא אמרה.
המשכתי לגולל את התוכנית: "דניאל וגלית יעזרו לשרה להגיע
ל'מפחידה' וג'יין ואני ננסה לעבור אותה ולמצוא את ליאת."
דניאל וגלית אחזו כל אחת בזרוע אחת של שרה והוליכו אותה לתוך
המעלית.
ג'יין ואני נכנסנו אחריהן והדלתות נסגרו.
הגענו ללובי ונתנו לדניאל וגלית להוציא את שרה לפני שיצאנו
בעצמנו.
הספקנו בקושי לצעוד חמישה צעדים מהמעלית כשלפתע הופיעה האחות,
המומה בראותה את שרה.
"שרה, מה את עושה פה? אסור לך לעזוב את המחלקה, החזירו אותה
מיד!" אמרה בפנותה אל דניאל, גלית, ג'יין ואליי.
התוכנית נכשלה. חזרנו כולנו למעלית, המומות.
כל אחת ואחת מאתנו, מלבד שרה, שאלה כמעט בבת אחת: "איך היא
יודעת על המחלקה?"
המעלית נפתחה חזרה במחלקה. דניאל וגלית הובילו את שרה חזרה
לכיסא, חזרו לפינתן והדליקו סיגריות. ג'יין חזרה לשבת בכיסא
הגלגלים.
"דנה, איך 'המפחידה' יודעת על המחלקה הזאת?" שאלתי.
"היא יודעת שאנחנו קיימים?!" שאלה דנה בפליאה.
"מה, לא ידעת על זה?" שאלתי חזרה.
"אמרתי לך, אף אחד לא יודע על המקום הזה, לא העובדים ואפילו לא
המנהלים של המלון."
"טוב, מסתבר שזה לא נכון, והכול מריח לי לא ממש טוב", אמרה
ג'יין.
"אוקיי, זה לא הזמן לחשוב על זה. הבנות צריכות לאכול", אמרה
דנה.
"מאיפה באמת אתן משיגות אוכל, או עושות כביסה, עכשיו שאני
חושבת על זה?" שאלתי.
"כשהתחלתי לעבוד פה עם הבנות לפני שלוש שנים, זו שהייתה כאן
לפני אמרה לי שהקודמות השאירו לאלו שאחריהן מדים של עובדי מלון
עם תגי שם. יש שני סטים של מדי מטבח ועוד שני סטים של מדי
מכבסה" ענתה.
"מחוכם", אמרתי.
"תהיי מוכנה ללבוש את הסט השני של מדי המטבח ולעזור לי להביא
את האוכל?" דנה שאלה אותי.
"בהחלט כן", עניתי. לבשנו את המדים ונכנסנו למעלית כדי להביא
את האוכל.
התפעלתי מאוד מהצורה שבה המחלקה מתפקדת כבר שנים בעזרתו של
המלון וללא ידיעת הנהלתו.
את האוכל והכביסה המלון מספק ללא ידיעת איש. שירותים, מקלחות
וחדרים קיימים במרתף עוד מימיו כבית חולים לחולי נפש.

כן, כפי שהסתבר לי מדנה, שסיפרה לי על כך בדרכנו למטבח המלון,
לפני שבנו את המלון היה כאן בית חולים לחולי נפש.
מה ששרד ממנו לאחר שהמלון נבנה הוא המרתף.
"האגדה אומרת", המשיכה דנה את הסיפור, "שכאשר בנו את המלון,
מישהו דאג לכך שקומת המרתף תישאר ואף וידא שהמעלית תגיע לשם
למרות שהמרתף אינו מסומן בלחצני המעלית. מי שזה לא יהיה, כנראה
הוא שילם כסף רב לפועלים אם אפילו בעלי המלון לא יודעים שהמרתף
קיים."
"מי זה יכול היה להיות?" שאלתי.
"אף אחד לא יודע, אבל זה מה שהאגדה אומרת", ענתה דנה. "אני גם
יודעת שמי שזה לא יהיה, הוא ממשיך לפעול ולעזור לנו", המשיכה.
"איך בדיוק?" שאלתי.
"טוב, אחת לחודש המעלית יורדת למטה למרתף ונפתחת עם ארגז מלא
באספקת כדורים עם מרשמים לכל אחת ואחת מהבנות. מי שזה לא יהיה,
הוא יודע בדיוק אלו כדורים וכמה כל אחת צריכה."
"ואף פעם לא תהית מי זה?" שאלתי.
"מובן שכן, אבל זה סידור טוב והקודמת לפניי אמרה לי לא לשאול
הרבה שאלות ופשוט לקבל את מה שניתן לנו", ענתה.
"כל העניין הזה נראה לי מוזר מאוד", אמרתי ובכך סגרנו את
הנושא.
הגענו למטבח. כל אחת מאתנו תפסה עגלה עמוסה במגשים עם אוכל
ושתייה וגלגלנו אותן לעבר המעלית.
אף אחד לא שאל אותנו שאלות וכולם הניחו שאנחנו עובדות המלון.
חזרנו למחלקה, חילקנו כדורים לבנות, דאגנו שתבלענה אותם, נתנו
להן לאכול, האכלנו את הקטטוניות ואכלנו בעצמנו.
כל הפרשה מאוד סקרנה אותי והייתי נחושה בדעתי לפתור את התעלומה
ולענות על כל השאלות שעד כה לא העזו לשאול: מי האדם המסתורי
שדאג שהמרתף יישאר למרות בניית המלון ואשר דואג לאספקת הכדורים
של הבנות? מי האחות המוזרה הזאת ואיך היא ושרה קשורות זו לזו
ומה לכל הרוחות מסתתר מאחורי הדלת הלבנה שהאחות שומרת עליה כל
כך?
הבנות גמרו לאכול. החזרנו את המגשים עם הכלים לתוך העגלות
וג'יין התנדבה ונידבה גם אותי להחזיר את העגלות בחזרה למטבח.
במעלית ג'יין פנתה אליי בשאלות.
"אז מה הסיפור שלך?" שאלה.
"סליחה? אני לא מבינה למה את מתכוונת", עניתי.
"מה את עושה בחיים?"
"אה, אני סטודנטית לספרות", עניתי.
"רוצה להיות סופרת, מה?" שאלה.
"כן, האמת שלזה אני פחות או יותר מייחלת", אמרתי.
"נו, כתבת משהו טוב לאחרונה?"
"לא", אמרתי באכזבה, "לא מצאתי נושא מספיק מעניין."
"הישארי אתנו ויהיו לך המון נושאים לכתוב עליהם, אנחנו אנשים
מאוד מעניינים", אמרה בחיוך.
חייכתי בחזרה.
"ישנן יותר מדי שאלות בנוגע לכל העניין עם 'המפחידה' והדלת
הלבנה", אמרתי והוספתי: "אני יודעת שהיא ושרה קשורות זו לזו
בדרך כלשהי ואני חייבת לגלות מה הקשר ביניהן."
"נשמע כמו תחילתה של תעלומה..." אמרה ג'יין בעניין. "מה דעתך
שאעזור לך למצוא תשובות ותוך כדי כך אספק את סקרנותי לגבי
אנשים חדשים ואכיר אותך טוב יותר", הציעה.
"לשם כך נצטרך לצאת מהמלון ולחפש אנשים שקשורים לעניין, כמו
עובדי מחלקה לשעבר, ואני לא בטוחה כמה דנה תרשה לך לצאת משטח
המלון", אמרתי.
"אל תדאגי בקשר לדנה. אני אומר לה שאת תדאגי לי מחוץ למלון
ואני בטוחה שלא תהיה לה בעיה עם זה. את... תדאגי לי מחוץ
למלון, נכון?"
"ודאי שכן. מהרגע שנצא מכאן את תהיי באחריותי המלאה", עניתי.
החזרנו את העגלות למטבח ויצאנו בחזרה למעלית.
חזרנו למחלקה וג'יין פתחה במסע שכנועים על דנה כדי שתרשה לה
לצאת את המלון ולבוא לעזור לי בחיפושיי אחר עובדות מחלקה
לשעבר.
בהתחלה דנה לא הייתה מרוצה מכל העניין אך כשקטעתי את ג'יין
והבטחתי שאשמור עליה שמירה צמודה, היא נתנה את הסכמתה.
דנה ידעה שאני אחראית ולא אתן שיקרה משהו לג'יין.
ג'יין חיבקה את דנה באושר. מהיום שהגיעה למחלקה, יכלה לצאת רק
ללובי המלון או לעזור לדנה ולקודמתה עם הכביסה והאוכל.
זו תהיה הפעם הראשונה מזה שש וחצי שנים שתצא את המלון.
הפעם, כשנכנסנו ג'יין ואני למעלית, ניתן היה לראות את ציפייתה
הגוברת של ג'יין לצאת החוצה.

המעלית נפתחה וג'יין, שלא יכלה לחכות יותר, משכה אותי מחוץ
למעלית והיישר לכיוון דלת הכניסה הגדולה של המלון.
כשהיינו מחוץ למלון ג'יין נעמדה, פניה לשמיים, רוחצת בשמש
הבוקר של האביב המוקדם.
הבטתי בשעוני ולהפתעתי גיליתי שלמרות כל מה שעברנו בתוך המלון,
חלפה רק שעה וחצי מאז דנה ואני נכנסנו אליו בשמונה בבוקר.
"בואי ג'יין, צריך למהר", אמרתי והוספתי: "אל תדאגי, יהיה לך
די והותר זמן ליהנות מן האוויר הפתוח, יש לנו הרבה מה לעשות."
ג'יין הנהנה בהבנה ושתינו הלכנו לעבר הכביש לקרוא למונית.
"אני יודעת איפה גרה קודמתה של דנה. שמה ענת והיא הייתה מדברת
אתנו על הכול. היא גם סיפרה לנו איפה היא גרה", אמרה ג'יין.
"אם כך", אמרתי, "בואי נלך לבקר את ענת."
קראתי למונית. ג'יין נתנה לנהג את הכתובת הדרושה ונסענו לביתה
של ענת.
במונית, ג'יין שוב פנתה אליי בשאלות.
"אז מאיפה את מכירה את דנה בכלל?" שאלה.
"אנחנו חברות טובות עוד מימי בית הספר היסודי, היינו גם שכנות
הרבה שנים עד שהיא והוריה עברו לעיר אחרת אבל זה לא שבר את
הקשר בינינו."
"אז אתן מכירות מילדות, אה? יש לך אולי קצת רכילות עסיסית
עליה?"
צחקתי. "אני חושבת שאני אשאיר לה את הכבוד לספר על חייה."
המונית נכנסה לתוך פרבר יפה ופסטורלי עם בתים פרטיים וחצרות.
"מספר עשרים ושלוש", אמרה ג'יין לנהג.
המונית נעצרה מול הבית מספר עשרים ושלוש, שילמתי לנהג וירדנו
מהמונית.
יופי של שכונה, חשבתי לעצמי בעודנו פוסעות בשביל המוביל את דלת
הכניסה.
ג'יין צלצלה בפעמון וכעבור כמה שניות נפתחה הדלת ובפתח עמדה
ילדה קטנה, בערך בת חמש או שש.
"אימא שלך בבית?" שאלה ג'יין ברוך כדי לא להפחיד את הילדה
הקטנה.
הילדה רצה לתוך הבית וכעבור זמן מה חזרה עם אישה בשנות השלושים
לחייה.
"ג'יין, מה לכל הרוחות את עושה מחוץ למלון?" שאלה ענת, "דנה
נתנה לך רשות לכך?"
"כן", אמרה ג'יין, "היא נתנה לי אישור לצאת לעזור לוורד. זאת
ורד, דרך אגב."
"נעים מאוד", אמרתי.
"ענת, יש לנו כמה שאלות אלייך", אמרה ג'יין.
"ג'יין, שוב את והרצון שלך לתחקר אנשים?" אמרה ענת בחיוך.
"לא, הפעם זה לא בשבילי", ענתה ג'יין, "הפעם אנחנו רוצות מידע
על 'המפחידה'."
הבעת פניה של ענת השתנתה, החיוך נמוג.
"מה אתן רוצות לדעת עליה?" שאלה.
"ישנם כמה דברים לא ברורים שקרו היום במלון וזה הכול מוביל ל
'מפחידה'", אמרתי.
"ליאת ברחה היום", קטעה אותי ג'יין, "והפעם היא לא חזרה."
"היכנסו", אמרה ענת והובילה אותנו לסלון.
היא נכנסה למטבח וחזרה עם מגש שעליו כוסות שתייה קרה ועוגיות.
"טוב, עכשיו ספרו לי כל מה שקרה היום", אמרה ענת והושיטה לנו
את הכוסות.
כל אחת מאתנו סיפרה לה את הסיפור, נכנסת לדבריה של השנייה או
משלימה את המשפט של השנייה.
"ולכן אנחנו חושבות שיש קשר בין 'המפחידה' לשרה ובכלל בינה
לבין כל הפרשה הזו", אמרתי לבסוף.
ג'יין הנהנה בהסכמה.

"אני לא יודעת הרבה יותר מכן, בנות", אמרה ענת. "לפני שדנה
החליפה אותי עבדתי במחלקה שבע שנים. שתי הבנות שהחלפתי עבדו שם
רק שנה אחת. אני לא יודעת את מי הן החליפו אך למיטב ידיעתי הן
עזבו כנגד רצונן. מישהו גרם לסילוקן. הן הסבירו לי על מדי
המטבח ומדי המכבסה, אמרו שזאת שלפניהן השאירה להן את המדים
בצירוף מכתב שמסביר בדיוק מה עליהן לעשות. הן מעולם לא זכו
להכיר את זאת שהחליפו. כל מה שמצאו במחלקה היה המדים והפתק,
שבנוסף להסברים שבו, הזהיר שמותר להן להסתובב חופשי ברחבי
המלון אך בשום פנים ואופן אסור להן או לבנות המחלקה להיכנס
לדלת הלבנה שבקצה הלובי שמעליה רשום "הכניסה לצוות המלון
בלבד". מדי חודש הן היו מקבלות ארגז שבתוכו אספקת כדורים לבנות
וכך זה פעל במשך שנה עד שבאחד מארגזי האספקה היה מכתב אשר
מודיע להן שעבודתן במחלקה הסתיימה ושהחל מיום המחרת תגיע מישהי
להחליפן. ואז אני התחלתי לעבוד."
"ואת לא יודעת מה הסיבה שהחליפו אותן?" שאלתי.
"לא, הן לא אמרו לי דבר חוץ מאשר לא לשאול יותר מדי שאלות על
דברים שמחוץ להבנתי ופשוט לקבל את מה שניתן כמובן מאליו וכך
עשיתי."
"וזה לא נראה לך מוזר או חשוד שהכול מתנהל באופן כל כך
מסתורי?"
"כן, מובן שהכול היה מוזר. אך ידעתי שאם אשאל שאלות גם אותי
יחליפו. מלבד זאת, המשכורת הייתה טובה והייתי זקוקה לכסף."
"יש לך במקרה את הכתובת או את הטלפון של אחת מהן?" שאלתי.
"כן, עוד יש לי את הכתובת והטלפון של מאיה, אחת משתי הנשים
שהחלפתי. בתקופה שעבדתי במחלקה התקשרתי אליה מפעם לפעם לשאול
שאלות כשעוד הייתי חדשה בתפקיד. מדוע את צריכה אותן?"
"כי לפי דעתי החליפו אותן כי הן ידעו יותר מדי ואני רוצה לדעת
מה הן גילו שהיה כל כך גדול עד כדי כך שזה הביא להחלפתן ומדוע
הן שומרות על כך בסוד עד היום."
היא לקחה את פנקס הטלפונים שלה, דף ועט, ורשמה את הכתובת
והטלפון.
"אני מקווה שהם עדיין עדכניים, עבר זמן מהפעם האחרונה שדיברתי
אתה."
קמנו והלכנו לדלת הכניסה.
"תודה רבה על העזרה", אמרתי.
"אין על מה. אני מקווה שתמצאו את מה שאתן מחפשות."
"היי, ענת! היה טוב לראות אותך שוב", אמרה ג'יין וחיבקה אותה.
"שמחתי לראותך גם", ענתה ענת, "שמרי על עצמך, טוב?"
"אל תדאגי לי", אמרה ג'יין והוסיפה בעוקץ: "זה התפקיד של ורד
עכשיו."
התקשרתי להזמין מונית ובינתיים חיכינו לה, יושבות על המדרכה.
ג'יין ניצלה את הרגע ושבה לשאול אותי שאלות:
"אז, יש לך חבר?" שאלה.
"לא", צחקתי.
"היה לך חבר?" המשיכה.
"אם את כל כך רוצה לדעת, ג'יין", עניתי לה משועשעת, "אני נמשכת
לנשים. כך שלא, לא היה לי חבר."
"ומה עם חברה?" שאלה.
צחקתי, מתרשמת מההתמדה שלה. "לא, גם חברה אין לי."
המונית הגיעה. נתנו לנהג את הכתובת ויצאנו שוב לדרך.
המונית נעצרה מול בניין דירתה של מאיה. שילמנו לנהג וירדנו
לרחוב.
"באיזו קומה ענת רשמה שהיא גרה?" שאלתי את ג'יין שהפתק היה
אצלה.
"קומה שנייה", היא ענתה, "דירה מספר חמש."
נכנסנו למבואת הבניין ועלינו במדרגות לקומה השנייה.
מצאנו את הדלת שעליה הייתה הספרה חמש.
ג'יין דפקה בדלת וכמה שניות אחר כך היא נפתחה וגבר בשנות
הארבעים לחייו עמד בפתח.
"מאיה בבית?" שאלתי.
"מי רוצה אותה?" שאל הגבר.
"אני רוצה לשאול אותה כמה שאלות בנוגע למקום עבודה שעבדה בו
בעבר", עניתי.
"חכו כאן בבקשה", אמר ונכנס לתוך הדירה.
לאחר כמה רגעים יצאה מהדירה אישה בשנות הארבעים לחייה.
"שלום. אפשר לעזור לכן?" שאלה.
"אנחנו מהמחלקה שבמרתף המלון", עניתי.
האישה יצאה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה.
"בואו נלך לבית הקפה שבפינת הרחוב. אני לא רוצה שבעלי יהיה
נוכח בשיחה. אני רק אקח מפתחות ופלאפון ואומר לבעלי שיצאתי.
חכו כאן", אמרה.
היא יצאה כעבור זמן קצר מהדירה וירדנו כולנו למטה חזרה לרחוב.

התיישבנו בבית הקפה.
"הרשו לי להזמין", ביקשתי. קראתי למלצר והזמנתי שלוש כוסות
קפה.
"איך מצאתן אותי?" שאלה מאיה.
"ענת, זו שהחליפה אותך בזמנו, נתנה לנו את הכתובת שלך", ענתה
ג'יין.
"אנחנו צריכות שתספרי לנו כל מה שאת יודעת על המחלקה, המלון,
על האחות המוזרה ועל הדלת הלבנה", אמרתי ושאלתי: "את יודעת אם
יש קשר כלשהו בין האחות לבין חולה בשם שרה?"
"נאסר עליי לדבר על זה", היא ענתה.
"תקשיבי, היה היום מאוד מוזר במלון ובמחלקה", אמרה ג'יין
והוסיפה: "חולה בשם ליאת נעלמה מהמחלקה ואני בטוחה שהיא הלכה
לאזור האסור, ואני לא יודעת איך היא הייתה בתקופה שאת עבדת,
אבל שרה דיברה היום לראשונה מזה מעלה מעשור."
"שרה דיברה?" מאיה שאלה בפליאה, "היא הפסיקה לדבר ביום שקרן
ואני התחלנו לעבוד במחלקה."
"קרן... זו האישה השנייה שעבדה אתך באותה תקופה במחלקה?"
שאלתי.
"כן, שתינו התחלנו לעבוד באותו היום. המלון היה חדש לגמרי,
בקושי פתוח שבוע. היה לשתינו מוזר שנשארה מחלקה במרתף שלו אבל
בפתק שמצאנו יחד עם המדים הייתה אזהרה לא לשאול שאלות, אז פשוט
קיבלנו את זה כמובן מאליו", ענתה.
"בבקשה, את חייבת לעזור לנו להבין מה קרה לליאת, מה יש מאחורי
הדלת הלבנה ולמה האחות שומרת על הדלת הזו בקנאות?" ביקשה
ג'יין.
"מעולם לא נודע לנו מה יש מאחורי הדלת הלבנה, לא הצלחנו לחדור
אותה. אבל לא יכולנו פשוט לשתוק ולקבל את הכול בעיניים עצומות.
הסקרנות שלנו גברה והיה בנו צורך עז לדעת מה באמת קרה שם, למה
נשאר המרתף, למה שרה הפסיקה לדבר ביום שהגענו, מי סיפק לנו פעם
בחודש כדורים לבנות ומי עומד מאחורי כל זה", אמרה והוסיפה לאחר
הפסקה קלה: "אני מניחה שבגלל זה החליפו אותנו, כי גילינו כמה
דברים וידענו יותר מדי."
"כן, אבל מה גיליתן? מה היה כל כך גדול שגרם לסילוק שלכן
מהמחלקה?" שאלתי.
"גילינו שזו הייתה האחות ששילמה לפועלים שבנו את המלון כדי
שישאירו את המרתף, היא שילמה להם גם דמי שתיקה."
"למה היא עשתה את זה?" שאלתי בתדהמה.
"כי שרה היא הבת שלה", ענתה מאיה.
ג'יין ואני הבטנו במאיה בפיות פעורים למשך זמן רב, מנסות
להפנים את מה שזה עתה שמענו.

אני הייתי הראשונה שיצאה מההלם.
הבטתי בשעוני וראיתי שהשעה כבר אחת עשרה וחצי.
"ג'יין, הגיע הזמן לחזור למחלקה, דנה תתחיל לדאוג. סלחי לנו,
מאיה."
"כן, כמובן", ענתה מאיה.
"נעצור קודם בדירה שלי ואכין לשתינו ארוחת צהריים", אמרתי
לג'יין.
הודינו שתינו למאיה, יצאנו מבית הקפה והזמנו מונית שתיקח אותנו
לדירה שלי.
"בשביל הנסיעות הבאות ניעזר ברכב שלי", אמרתי, "יהיה לנו יותר
נוח ככה."
המונית נעצרה מול הדירה שלי. שילמתי לנהג ויצאנו.
בעודי מוציאה אוכל מהמקרר ומחממת אותו במיקרוגל, ג'יין הביטה
סביב בדירה הקטנה שלי, מנסה להבין את האישיות שלי לפי מראה
הדירה שלי.
זו הייתה דירת חדר ולא היה הרבה מה לראות. נראה היה שהיא
התמקדה בעיקר בערימת הספרים שהייתה מונחת בצד מיטתי.
"וואו! את ממש אוהבת לקרוא, מה?" אמרה.
"כן", עניתי, מוציאה את הקערה מהמיקרוגל.
מילאתי לשתינו צלחות וכוסות, התקשרתי לדנה כדי להודיע לה שהכול
בסדר ושאנחנו אוכלות אצלי בדירה, וישבנו לאכול.
בתום הארוחה פיניתי ורחצתי את הכלים ושמתי אותם לייבוש.
הבטתי בג''ין וראיתי את אכזבתה בהשלמתה עם העובדה שצריך לחזור
למחלקה.
"ג'יין, לפני שנחזור למחלקה, הייתי רוצה לקחת אותך למקום אחד
אחרון."
"לאן?" שאלה ג'יין.
"זאת הפתעה", עניתי.
יצאנו מהדירה ונכנסנו לרכב שלי.
בזמן הנסיעה ג'יין הביטה את הנוף הנשקף מהחלון, מנסה לספוג כמה
שיותר מראות מהעולם החיצון לפני שהיא חוזרת למחלקה.
לאחר כעשר דקות נסיעה, עצרתי את הרכב בחוף הים הכי יפה ומבודד
שיכולתי למצוא.
"הגענו", אמרתי.
ג'יין הביטה החוצה ואז פנתה חזרה אליי במבט קורן ובהכרת תודה.
"כבר שנים שלא הייתי בים", אמרה.
"בואי, נצא מהרכב ונטייל קצת לפני שנחזור למלון."
יצאנו מהרכב. מזג האוויר כבר נעשה קצת יותר חם וג'יין הפשילה
את שרווליה. אז לראשונה ראיתי את שלוש הצלקות שעל פרקי ידה.
ג'יין שמה לב לכך.
"שלוש הפעמים שניסיתי להתאבד בחיי", אמרה והוסיפה: "בפעם
הראשונה כשהייתי בת שלוש עשרה, בפעם השנייה בת חמש עשרה ובפעם
השלישית כשהייתי בת שבע עשרה, שאחריה החלטתי להתאשפז במחלקה
ומאז אני שם."
"בואי", אמרתי. בחרתי לשנות נושא כדי לשפר את מצב רוחה. "נאסוף
כמה צדפים ונחלק אותם בין בנות המחלקה, נשפר להן את מצב
הרוח."
ג'יין אמרה שזה רעיון טוב ושתינו אספנו צדפים בשביל הבנות.
לאחר זמן מה, אחרי שטיילנו בחוף, אספנו צדפים וג'יין טבלה את
רגליה במים, חזרנו לרכב ויצאנו חזרה למלון ולמחלקה.

הגענו למלון וירדנו במעלית למחלקה.
"אימא שלה?" שאלו דנה, דניאל וגלית כאחת, מביטות בג'יין ובי
בעיניים ובפיות פעורים לרווחה.
"כן", אמרה ג'יין וסיפרה להן את כל אשר שמענו היום מקודמותיה
של דנה.
"שילמה לפועלים שבנו את המלון דמי שתיקה?" חזרה דנה על המשפט
האחרון של ג'יין כשהאחרונה גמרה לספר את כל הסיפור.
ג'יין הנהנה בראשה לחיוב.
מכל ההתרגשות, פתאום שמתי לב ששכחנו לגמרי מהצדפים שאספנו עבור
הבנות.
"ג'יין", אמרתי, "את לא רוצה לחלק משהו קטן לבנות?"
"אה, כן", אמרה ג'יין והוציאה את הצדפים.
היא עברה בין הבנות. לדניאל וגלית נתנה את הצדפים ביד,
לקטטוניות הניחה את הצדפים לצד כל אחת ואלו שהחזיקו את ברכיהן
והתנדנדו חרש במקומן, חדלו לרגע ממעשיהן המונוטוניים, אחזו
בצדפים שלהן ובחנו אותם בריכוז, חלקן אף ליטפו אותם ברוך.
אולם שרה, באופן בלתי מוסבר, בראותה את הצדפים פרצה בבכי.
כולנו הבטנו בה בהשתאות, מנסות להבין מדוע מראה הצדפים גרם לה
לעצב כה רב עד כדי בכי.
לפתע ג'יין קמה על רגליה ואמרה: "זה כבר יותר מדי. קורים פה
יותר מדי דברים לא מובנים היום וזה הכול מוביל בצורה כזו או
אחרת ל 'מפחידה'. אני עולה למעלה והולכת להתעמת אתה. יש לי כמה
שאלות בשבילה ואני רוצה תשובות עכשיו."
מבלי לומר מילה וללא צורך שתשאל, הלכתי עם ג'יין למעלית ועלינו
יחד לקומת הלובי לחפש את 'המפחידה'.
כשהגענו ללובי לא טרחנו לחפש את 'המפחידה' שם כי ידענו שאם
אנחנו רוצות דרך בטוחה למצוא אותה, עלינו להיות באזור הקרוב
יותר לדלת הלבנה. ובאמת, ברגע שהתקרבנו (כנראה קצת יותר מדי
לטעמה) אל הדלת הלבנה, הופיעה 'המפחידה' מולנו.
"מה אתן עושות פה שוב, הרי אמרתי לכן כבר, אסור לעבור פה."
"למען האמת", אמרה ג'יין, "הפעם באנו לכאן בשבילך."
"ומה בדיוק אתן רוצות ממני?" שאלה האחות בקוצר רוח.
"הו, הרבה דברים", אמרה ג'יין, "כמו לדעת למשל למה שרה, הבת
שלך, פרצה בבכי כשנתנו לה לאחוז בצדף, או למה שילמת לפועלים
שבנו את המלון הזה כדי שלא יהרסו את קומת המרתף ובנוסף לכך גם
דמי שתיקה, וגם לאן ליאת נעלמה?"
האחות הביטה בנו ולכמה רגעים לא הוציאה מילה מפיה.
לפתע אמרה: "איך אתן יודעות על כל זה?"
"עשינו היום מחקר קטן", עניתי לה והוספתי, "והפעם זה לא עומד
להיעלם. אותנו את לא יכולה לסלק מפה מכיוון שאני בכלל לא עובדת
כאן והיא (הצבעתי לעבר ג'יין) מאושפזת במחלקה."
"אז אם תואילי בטובך לתת לנו תשובות ולהסביר לנו מה בדיוק קורה
פה זה יהיה מאוד נחמד מצדך", המשיכה ג'יין במקומי.

"בואו אחריי", אמרה האחות והובילה אותנו לאזור פחות הומה אדם
של המלון. שם, באזור המבודד יותר של המלון היא סיפרה לנו את
הסיפור הכי מרתק והכי מזעזע ששמעתי מעודי.
"מהיום שהיא נולדה, הפכה שרה להיות כל עולמי. עשיתי את כל מה
שביכולתי כדי לתת לה ילדות מאושרת. אך בסופו של דבר, לא משנה
כמה ניסיתי, נכשלתי בלהגן על הילדה שלי מהאדם הכי קרוב לה:
אביה. אחר צהריים אחד, כששרה הייתה בת שש, היא ואביה נסעו לים
לטייל קצת ולאסוף צדפים. כעבור שעתיים, כשחזרו הביתה, הלכה שרה
ישר אל חדרה מבלי לומר מילה ואביה הלך לחדר השינה שלנו. עקבתי
אחריו אל חדר השינה, רציתי לדעת מה קרה. הוא נראה אכול אשמה.
לחצתי עליו ודרשתי שיאמר לי מה בדיוק קרה ומדוע שרה חזרה כפי
שחזרה, שותקת, מופנמת. לבסוף הוא נשבר, התחיל לבכות והתוודה
בפניי. הוא אנס את שרה, הוא אנס את הבת שלי!"
שפתיה התחילו לרעוד, היא החליקה אל הרצפה ופרצה בבכי.
התיישבנו לידה וליטפנו את כתפיה בניסיון להרגיע אותה.
היא ניגבה את עיניה בממחטת נייר שהוצאתי מכיסי והמשיכה
בסיפור.
"כמובן, מייד רצתי לחדר שלה. רציתי לחבק אותה, להגן עליה,
למרות שהמעשה נעשה. זה היה מאוד מוזר, היא לא בכתה כפי
שדמיינתי שתעשה. רק ישבה מקופלת על מיטתה, בהתה בקיר ולא אמרה
מילה. כל כך כעסתי על בעלי, רציתי להרוג אותו על מה שעשה. אך
מסתבר שהאשמה עשתה את העבודה בשבילי. כשחזרתי לחדר השינה שלנו
מצאתי אותו תלוי מן התקרה. המשטרה באה, גבתה ממני תצהיר והלכה.
הלכתי אל הלוויה אך כמובן לא לקחתי עמי את שרה, הרי בעצמי לא
רציתי ללכת והיא בדיוק התחילה לדבר אתי חזרה. הלכתי כדי למנוע
שמועות ושאלות. לא רציתי שיטרידו אותנו. ושרה, היא לא דיברה
יותר עם איש מלבדי. ירשתי הון לא קטן", אמרה וכשראתה אותנו
מביטות בה תוהות הסבירה: "בעלי היה מחלוצי ההיי-טק כך שבחייו
עשה סכום נכבד מאוד. אשפזתי את שרה במקום הזה קצת אחרי הלוויה,
לפני שהרסו אותו והפכו אותו למלון, כדי שתמיד אוכל לפקח עליה
ושלא תהיה לבד. אני האדם היחיד שנשאר בחייה שגם דיברה אתו."
"אז שרה מאושפזת כאן כבר מגיל שש?" שאלתי ולפתע הרגשתי עצב רב
על האישה במרתף שכל חייה התבזבזו.
"כן, והכול היה יחסית בסדר עד שהוחלט לסגור את בית החולים
ולהסב אותו למלון."
"אז ניצלת את הכסף שירשת מבעלך ודאגת שלפחות המרתף יישאר
לרשותך ולרשותה של שרה", אמרתי.
"כן, לא יכולתי להוציא אותה מאשפוז, היא לא בריאה, ולהעביר
אותה למקום אחר לא בא בחשבון כי אז לא הייתי יכולה להשגיח
שהכול יהיה בסדר והיא הרי מדברת רק אתי ולא רציתי להחמיר מצבה
על ידי כך שלא תראה אותי כל יום."
"אבל היא לא רואה אותך כל יום, שמת אנשים אחרים שיעבדו במחלקה
והיא הפסיקה לדבר", אמרה ג'יין.
האחות השפילה את עיניה ונראתה כמי שהובסה.
"נכון, והיה לי קשה מאוד עם ההחלטה לעשות את זה אבל לא הייתה
לי ברירה. בשבוע הראשון שהמלון התחיל לפעול התשתי את עצמי,
מתרוצצת הלוך ושוב בין הלובי למרתף. לא יכולתי לעמוד בזה יותר,
נכנעתי והחלטתי לחפש עזרה."
"כן, אבל למה? מה יש בלובי מאחורי הדלת הלבנה? למה אסור לאף
אחד להיכנס לשם?" שאלתי.

השמש נכנסה לעיניי וסנוורה אותי למרות שהן היו עצומות.
פקחתי אותן ונשארתי לשכב מבלי לזוז. החלום נמוג כלא היה אך
פרטיו נחקקו בזיכרוני, כה חזקים ומפורטים עד כי היה לי קשה
להאמין שאכן היה זה רק חלום.
מפעם לפעם אני עוד מהרהרת בו, תוהה מה קרה לבנות - ג'יין, שרה,
האחות, דניאל וגלית. הן אמנם לא קיימות אך בחלומי כבר הספקתי
להיקשר אליהן.
פעם אחת חשבתי שראיתי את ג'יין ברחוב. ניגשתי אליה ושמתי יד על
כתפה אך כשהסתובבה אליי ראיתי כי טעיתי וזו אינה ג'יין.
שאלת הדלת הלבנה, גם אם אינה קיימת, עדיין אופפת את מחשבותיי
מפעם לפעם ואני מנסה לנחש מה יכול היה להיות מאחוריה.
החלום נראה כה מציאותי שכבר הפך להיות כמו זיכרון רחוק של
אירוע שאכן קרה, ואני אזכור אותו לעד.