"עד היום אני זוכרת בדיוק איך נפגשנו אתה יודע?" לילך שיחקה
בשערה הארוך והשחור.  הוא הביט עליה בלי לומר מילה.
"אתה זוכר נכון? בבקשה תגיד לי שגם אתה זוכר" הגה לא יצא מפיו.
תחושה של רטיבות החלה להצטבר בעיניה החומות, היא התעלמה ממנה.
"היה חורף" היא החלה מספרת. לא, הוא לא שאל אותה שום דבר, הוא
לא ביקש להיזכר באותם רגעים. הוא זכר אותם היטב. למעשה, אין
פרט שמוחו שכח בכל הקשור אליה מאז שנפגשו בפעם הראשונה. ולמרות
שלא רצה, ולמרות שזכר, נסחף אל תוך אותו זיכרון מתוק-חמוץ-מלוח
יחד איתה.
"אני ישבתי במרפסת מחוץ לחדר שלי. קראתי ספר אני חושבת שזה היה
"תרנגול כפרות". הייתה לי כוס תה חם ביד. הייתי שקועה בספר עד
כדי כך שלא שמתי לב איך ברגע הכוס הפכה קרה בידי. שמטתי את
הכוס לרצפה,  והספר נפל יחד איתה. אבל אני, במקום להסיט את
מבטי אל הרצפה המלוכלכת, הבטתי דווקא מעלה, ישירות אל האור
החזק שהחל משום מקום והסתיים בגינתי. לא פחדתי, ירדתי במורד
המדרגות ויצאתי מן הדלת האחורית ישירות אל הגינה, חופנת את
החול הרך באצבעותיי,  מחפשת ובעצם לא רוצה למצוא את מה שחשבתי
שנמצא שם.
אתה מבין, אף פעם לא באמת האמנתי שיש דבר כזה חיים מחוץ לכדור
הארץ. אף פעם לא האמנתי שישנם ישויות אשר שונות מאיתנו, ואתה,
אתה כלל לא היית שונה בהרבה משאר האנשים שאני מכירה. לפחות לא
בשנייה הראשונה בה הבטתי בך.
החזקתי אותך בידי האחת, נזהרת שלא לפגוע בך, שלא להכאיב. אתה
לא התנגדת, שכבת בידי בתנוחת עובר. מקופל, שברירי, פגיע, חסר
אונים" דמעותיה כבר מזמן הרטיבו את פניה והיא עצרה לרגע כדי
לקנח את אפה.
"מיהרתי חזרה אל חדרי. אלוהים יודע ממה חששתי יותר. האם מן
המחשבה שעד שאגיע לשם תעלם, או מהחשבה בה הוריי יראוני עם
ייצור בגודל אצבע מונח בכף ידי. למזלי, אף אחד מהדברים לא קרה
וגם כשכבר הגענו לחדר, עדיין נשארת שם בדיוק באותה תנוחה" הוא
התרומם באוויר, לקח את אותה ממחטה שלילך כבר הספיקה לשמוט מידה
ומחה את דמעותיה.
"אני זוכר" לחש אדם.
היא נזכרה כמה אירוני היה להחליט לקרוא לו דווקא בשם זה;
"אדם", ליצור, שגם אם נראה כאדם, רחוק שנות אור מלהיות אחד
כזה.
"אני זוכר שהתחלת ללמד אותי את שפתיכם בני האנוש. כמה קשה היה
לי להתרגל למילים המוזרות, להפסקות בין המילים שיוצרות יחד
משפט אחד. אצלנו זה הרי אחרת, את יודעת. כמה בהלם הייתי כשאמרת
לי שיש המון שפות אצלכם ושלא כולם מדברים באותה שפה. מעולם לא
חשבתי שיש דרכים אחרות להתבטא בהן מלבד בלובבית" הוא חייך.
מבטו נתקל במבטה לשנייה אחת בלבד שצבטה בלבבות שניהם.
"אני לא מוכנה שתלך. עוד לא, תישאר רק עוד קצת, בבקשה" לילך
כמעט התחננה. היא נגעה בראשו עם אצבעה כאילו סורקת את שערותיו
הצהובות.
"את יודעת שאני לא יכול לילך, את יודעת שהייתי רוצה, אבל... יש
אנשים שמחכים לי שם, המשפחה שלי מחכה לי שם. כבר עבר כמעט יום
שלם אצלנו, ואני בטוח שהורי משתגעים מדאגה, כבר הייתי אמור
לחזור מזמן. בסך הכול הלכתי לעשות טסט על הכנפיים החדשות
שלי..." הוא לא ידע לבכות, אדם. למעשה, הוא מעולם לא ראה מישהו
בוכה לפני, או שמע את המילה "בכי". זהו רגש שנתקל בו לראשונה
פה, על כדור הארץ, אצל לילך.
"יום אחד? אני פשוט לא יכולה להאמין שזה כל מה שעבר, אדם. זה
לא מרגיש לי ככה. מרגיש לי כאילו אתה פה איתי שנים. ואולי זה
כי אתה באמת פה שנים. כשנחתת בחצר בייתי לראשונה הייתי תלמידה
בתיכון, והיום, אני כבר אישה בוגרת, נשואה, ילדיי כיום קרובים
לגילי אז, ואתה עוד יכול לחשוב על כל זה כיום אחד? האם כל מה
שעברנו שווה בעיינך ליום אחד בלבד?" לילך טמנה את ראשה בכר.
היא ידעה שהיא כבר גדולה בשביל לבכות כך. רק אתמול ראתה את
ביתה הקטנה בת החמש בוכה כך אל תוך הכר ולא הבינה צורך זה.
"די, לילך, בבקשה, את יודעת שספירת הזמן אצלנו אינה זהה לספירת
הזמן אצלכם לא כך?" אדם ניסה לרכך את לילך. בדרך כלל הוא היה
היחד שהיה מצליח לעשות כן, עכשיו זה היה נראה קשה יותר. איך
יצליח הוא לגרום לה לכעוס פחות מפגיעתו שלו עצמו בה?
"אתה זוכר איך היית בא איתי לבית הספר? איך היינו יושבים
בהפסקות תחת עץ האלון הגדול? אף אחת מהחברות שלי לא הבינה למה
התרחקתי מהן פתאום. אבל לי לא הייתה ברירה. הייתי חייבת להגן
עליך, לא הייתי יכולה לדעת איך הן יקבלו אותך. מעולם לא סיפרתי
עליך לאיש. אפילו לבעלי לא, ועכשיו אני צריכה לוותר עליך. על
החבר היחיד שהיה לי אי פעם". היא נראתה כל כך שברירית בעיניו
פתאום. הוא התבונן על האישה הבוגרת שהפכה להיות. כמה יפה הייתה
בעיניו. שיערה השחור כבר ארך פלאים. כשרק הכיר אותה, נהגה
לגזור אותו אחת לזמן מסוים. בלי סיבה מיוחדת. הוא לא ארך מידי,
הוא לא הפריע לה, היא לא חשבה שהוא זקוק לטיפול כל שהוא. פשוט
ככה, כי הגיע הזמן.
עם השנים, זה השתנה, הוא כבר לא זכר מתי הייתה בפעם האחרונה
אצל אותה אישה הנוהגים לכנות בשם "ספרית".
תווי פניה הפכו משל ילדה לתווי פנים בוגרים וארשת של רצינות
ניכרה בהם, אפילו עכשיו, כשעיניה היו אדומות ואפה מנוזל.
שתיקה שררה בניהם, ולילך גם היא ניצלה אותה כדי לחקוק את דמותו
בזיכרונה. הוא לא השתנה ולו במאום מהיום בו נפגשו לראשונה, היא
הבינה למה. הרי אצלו, לפי ספירת זמנו, עדיין לא חלף אפילו יום
שלם. לא היה לה ספק שיום אחד, אינו מספיק בשביל שיתחולל בו
הבדל כה מהותי עד כדי כך שיהיה אפשר להצביע עליו באצבע, וזה
כלל לא משנה מאיפה אתה.
ראשו היה עגול מעט משלה ושערות צהובות בודדות עיטרו אותו.
שפתיו היו גדולות ובשרניות והסתירו מאחוריהן שן אחת בלבד. עינו
היו עגולות וירוקות. המבט בהן היה עמוק מכל מבט אחר שאי פעם
נתקלה בו. היא תהתה אם היא הייתה חושבת ככה גם לולא ידעה
שבמבטו הוא יכול להסתכל אל עמקי נשמתה כמו שרק בלובבים ידעו.
בטח קל יותר אצלם, חשבה לעצמה. הם לא יכולים להסתיר דבר אחד
מהשני, הרי כולם יכולים להסתכל פנימה ולראות את כל שחפצו לדעת.
מצד שני, מיהרה לסלק את מחשבתה הקודמת, היא נחרדה נוכח המחשבה
להיות חשופה בפני כולם.
לא היו לו אף ואוזניים. היא זכרה שבפעם הראשונה שראתה אותו,
היא חשבה שזה דווקא די מצחיק. פרצוף בלי אף ואוזניים. רק אחר
כך, היא הבינה שאין לו כלל צורך בהם. ליצור טהור כמהו, מספיק
להסתכל על משהו בשביל לקבל את כל אותן תחושות שאנו בני האנוש
נדרשים לעבד אל מוחנו מכמה מקורות.
"לו רק היית יכולה לבוא איתי" מלמל אדם. לילך פערה לרווחה את
עיניה. מחשבה זו צמררה אותה וגרמה לה אושר כאחת.
האם תוכל להשאיר מאחוריה את כל אשר שלה? האם אדם הוא לא כל אשר
שלה? היא מעולם לא הספיקה לענות על שאלה זו.


בפעם הבאה בה פקחה את עיניה, הייתה מוקפת מכשירים. בעלה עמד
לצידה והחזיק את ידה, בעוד רופאים ורופאות הסתובבו סביבה כשעל
פניהם מסיכות.
"הם לא נראים אנושים יותר מאדם כרגע" הייתה המחשבה הראשונה
שחלפה בראשה.
כאב חד החל מפלח את גופה. הוא החל בגבה והתפשט מטה. זה עדיין
לא היה הזמן המתאים, היה לה לפחות עוד חודש לפי מה שאמרו
הרופאים. אולי זה היה הלחץ שבפרידה מאדם שגרם לזירוז זה.
מהר מאוד היא נסחפה אל תוך אותו כאב עמוק. נושפת ונושפת, תרה
את החדר הלבן בעיניה, מחפשת אחר חברה הטוב, שעבר איתה את שתי
הלידות הקודמות, שלחש אל תוך אוזנה מילים של רוך והכניס בה
כוח. בזווית עיינה היא ראתה אותו. עומד על עדן החלון. מביט בה.
נראה היה כאילו הוא מחבק את עצמו. מבטו היא מושפל מעט, אך הוא
נשאר ממוקד.
"מהר, מהר" זרזה את עצמה, "תחשבי כבר על משהו, תתגברי על
הכאב". היא ידעה שלא משנה מה תחשוב עליו, הוא יהיה מסוגל לראות
זאת.
"בבקשה, תישאר רק עד שילדי ייוולד. בבקשה, אני לא אוכל לעבור
את זה בלעדייך." היא הביטה בו כמתחננת שיחוס על חייה. הוא חייך
אליה בהסכמה. כל כך הרבה עברו ביחד, והוא לא יכל להרשות לעצמו
לאכזב אותה עכשיו.
"אני מצטערת שאני לא יכולה לבוא איתך, אדם. לעולם לא אשכח
אותך" לילך המשיכה, מכריחה את עצמה להתגבר על הכאב. לחשוב,
לוודא שהיא לא שוכחת דבר.
"יש אנשים שצריכים אותי פה, בדיוק כמו אלו שמחכים לך בבית, אתה
מבין?"
היא הצטערה על כך שלא יכלה לחבק אותו, בפעם האחרונה. אותו
החיבוק המיוחד שלהם.
היא זכרה את הפעם הראשונה בה הם התחבקו כך. היה זה בערב הראשון
שבו יצאה עם בעלה לעתיד. כמה מאושרת הייתה כשחזרה לביתה, וכמה
שמחה שאדם היה שם להשתתף בשמחתה, אז בפעם הראשונה הרימה אותו
בידה האחת, והושיטה אילו את הקמיצה של ידה האחרת. הוא החזיק
אותה בין ידיו וחייך.
כשנזכרה, יכל גם אדם לראות את אותו הרגע, והרגיש לראשונה
בחייו, מין דגדוג על לחיו. בהתחלה, הוא התעלם ממנו, הוא לא רצה
לתת לדבר להפריע לרגע הזה שלו ושל לילך אך משראה את עיניה
נפערות לרווחה תוך כדי מבט בו, הרים את ידו הדקיקה. רטיבות
החלה מתפשטת על אצבעו והוא ידע. הוא כבר לעולם לא יוכל לשכוח
את לילך . אותה לילך שגרמה לו לבכות בפעם הראשונה.
ככל שהתקדמה בשלבי הלידה, הפכה לילך מטושטשת יותר וממוקדת
פחות. היא כבר לא הצליחה לחשוב על כל אותם דברים שרצתה לומר
לאדם בצורה רציפה. היא הרגישה שהיא נקרעת, ולא רק במובן
המילולי של המילה. היא נקרעה בין העולם אותו חייה לבין העולם
הסודי שהיא ואדם קיימו, וממנו נאלצה להיפרד דווקא עכשיו, כשלא
יכלה לתת לו את כל תשומת ליבה בפעם האחרונה.

בשנייה בה שמעה את בנה הילוד בוכה את בכיו הראשון, הסיטה את
מבטה לראשונה מאדם. דמעות של אושר החליפו כעת את אותן דמעות
העצב שבכתה לפני זמן שנדמה היה לה כרגעים ספורים בלבד.
כשהחזירה את מבטה לעבר החלון, הוא כבר לא היה שם.

"אדם" שמעה את עצמה אומרת.
"אני רוצה שיקראו לו אדם".

נסיון ראשון שלי עם סוג הג'אנר הזה.
החלטתי שגם לי לפעמים מותר לנסות לצאת קצת מגבולות הג'אנר
הרומנטי.