אז בו ביום הלכנו אחריך
בטקס החפוז הזה.
וכשעמוד של עשן תלוי ממעל
ומטשטש בקנאות את היש
חשבתי מה נותר לנו.

מילים ספורות שנחקקו על אבן
מתחת לשמייך האין סופיים
כן עכשיו שלך הם
כמו שזאת אדמתך הבלעדית.
דמעות שצנחו ביעף
ולא כיבו את אש התמיד שלך,
והספדים של מה היית אומר
לו היית חי: כן זה כה נהיר לי.

השיירה החלה להתפזר שהיא זורה חול
לכל עבר
מותירה אותנו לבד עדים של שום מקום
בוהים בענני אבק המיתמרים פתאום במערבולת
שמכסה במהירות  את מה שמעבר.
רועמת על רגע הגילוי.
וטווה בלי רחמים את
תמונות הפרידה:
יממות חשוכי שינה
בהם הנסנו את מר המוות מפניך

כלום לא שינה וישנה
מאום לא הביס ויביס
את אופייך הטוב והלוחם.