זה בעצם יותר עמוק.
אני שומעת איזה צליל מוכר, ולא מבינה ממש מה קורה שם.
אז כרגע אני מחליטה לעזוב.
כי במילא אני לא אבין כלום, אבל זה לא נודע שלא צריך להיות
מודע אלינו.

אין לך שום דבר להגיד לי.
אין לך איך לחשוב עליי או איך לשמח אותי.
אבל זה בסדר, כי סיפור של חייל שנפל בקרב למען המולדת זה הרבה
יותר מרגש.
אז אני מבינה אותך.
למה בא לי לבכות? למה אני לא מצליחה?
ומתי יום הזיכרון.
מתי ? כדי שיהיה לי כבר תירוץ עלוב פעם.

בא לי לבכות ולך לא איכפת.
בא לי לבכות ואני אפילו יודעת שאם אני אבכה עדיין לא יהיה לך
איכפת. "זה בסדר, לסבא שלי יש אזכרה היום".
בא לי לבכות כי אני בחיים לא אהיה עליונה כמוהם.
בא לי לבכות.
אבל זה בסדר כי סיפור של חייל מת זה יותר עצוב.
במיוחד כשזה ארז.
כי ארז זה שם של חייל מת.
הוא קבור בהר הרצל, יחד עם כל החיילים.
ארז זה שם של חייל שנפל.
והוא שירת ביחידה הכי קרבית.
בגלל שזה ארז.

ארז לא בכה.
גם לא כשההורים שלנו התגרשו.
ואז אמא החליטה שהיא לא רוצה את  מוקה בבית.
ואז אמא הרדימה אותה. וארז חיבק אותי ואמר לי שיהיה לה טוב
ככה. ואמא בכלל לא הרדימה אותה, היא סתם אומרת לנו את זה. היא
בעצם בכלל שחררה אותה בשדה. וידעתי שהוא  משקר, ידעתי שהיא
מתה. אבל הוא לא בכה. כי הוא ארז. הוא חייל גיבור. שמת בשביל
המולדת.

ארז לא בכה כשסבא מת.
היינו בבית חולים וארז חזר בדיוק מטיול בית ספר.
וסבא רצה לראות אותו, הוא החזיק לו את היד.
סבא חיכה כדי שארז יבוא כדי להגיד לו"אל תשכח להשקות ת'עציצים
הלבנים. עוד כמה ימים אני אצא".
ארז אומר שאחרי זה הוא השתעל והוא לא ממש הבין מה הוא אמר. אבל
אני זוכרת.

וארז החזיק לסבא חזק חזק את היד.

ארז לא עזב. כי חשב שזה לא קורה.
ואחרי זה חיבקתי אותו.
ולא עזבתי. כי חשבתי שזה לא קורה. אני רק אחות קטנה. אתה לא
יכול להשאיר אותי באמצע הדרך.

ובאותו יום שהלכת לצבא, כשהתחילה המלחמה ואמרתי לך שתזהר.
וחיבקת אותי וצחקת עליי שאני טיפשה ולא יקרה לך כלום.
והרגשתי את הדמעות שחונקות אותי. אבל אסור לבכות לידך. ארז.
ארז אח גדול.
אח גדול שנשאר קטן.
אח גדול שנשאר תמיד באותו מקום.

ביום שארז מת כל הכיתה הביאה הרבה ממתקים וסכיני גילוח וסבונים
כדי לשלוח לחיילים שלנו בלבנון.
ורק אני אמרתי שהם גם אוהבים גרעינים, כי ארז אמר לי שכשהם
בשמירה הם לא אוכלים הרבה סוכריות כי זה עושה חורים בשיניים.

עכשיו לארז יש חור מכדור שעבר ליד הלב.
ועוד אחד שפגע לו בראש.

ולי יש חור, יותר עמוק משל אמא.
ויותר עמוק משל אבא.
כי ארז היה כל העולם שלי.

לי יש חור שלא יסתם.
כי החור של אמא נסתם עם הרבה אלכוהול ואבא סותם את החור שלו
בשתיקה של בתי חולים.

והחור שלי גדול.
אבל אנשים לא רואים אותו.
כי אנשים הם לא כמו ארז.
כי אנשים כמו ארז מתים.
אנשים כמו ארז נלחמים למען המולדת, אנשים כמו ארז נופלים
בקרב.
ונשארים גיבורים.
גיבורים בני 19.

שנשארים באותו מקום.
ולא קר להם ולא חם להם.

ארז.
עכשיו אני בת 22.

אני כבר יותר גדולה ממך ב-3 שנים.

אני זוכרת שכשהיית יוצא לחמשוש הייתי מתרגשת הכי בעולם וכבר
מיום שלישי עזרתי לאמא לבשל בשבילך. וביום חמישי כשהייתי חוזרת
מהבצפר הייתי עוצרת אצל בני וקונה לך קילו של גרעינים ורצה מהר
הבייתה כדי להספיק לראות אותך בדרך ולהיות הראשונה שתחבק אותך.
היית עושה לי שק קמח עד הכניסה לבית, כדי שאמא לא תצעק שאני
אפול ואשבור את הקאלבסה. ותמיד היינו צוחקים שהיא היסטרית ויום
אחד היא תהפוך להיות בדיוק כמו נונה.
ואז כל החברים שלך היו מגיעים אלינו הבייתה והייתם רואים את
המשחק ואסור היה להפריע.
אבל לפעמים הייתי מציצה עליך מהמטבח כדי לראות איך התשתנית
בשבוע הזה, ולהקשיב לסיפורים שלך מהצבא.

אני מבטיחה לך שאם תחזור אני לא אציק.
אני באמת מבטיחה ארז.

יהיו לך עוד ימים יפים.
ואמא ואבא לא יריבו רק כדי שתחזור.

הבית מתמלא בפרצופים יפים ומחייכים בכל יום שישי בשעה שתיים.
כל הפרצופים היפים שהייתי תולשת כל אחד מהם כדי להחיות
אותך.[קשה לי עם המשפט הזה ארז, לא הייתי הורגת כדי להחיות. זה
לא מה שלימדת אותי. אני אוהבת כדי להחיות.]
כל הילדים שהיו בני 19 והצטלמו בגאווה ענקית עם הנשק, על הטנק.
חבורת החברים שמלווה אותך כבר מהיום הראשון בגן.
אלה שהיו בבית כל יום כבר יותר מ-10 שנים.
כולם כ"כ גדולים ורק לארז יש חיוך על הקיר, חיוך של ילד.
כל יום שישי בשעה שתיים שאני חוזרת מהעבודה לבית של אמא ואבא,
שהחליטו שהם אוהבים אחד את השני, אני עוצרת בכניסה לקיבוץ
ורואה את עץ הארז הגדול. ואני שוב שמה עליו פתק קטן.

תמיד כשאני עוברת שם בימי שישי אני מקווה שאתה אוסף אותם.
כל יום שישי בשעה 14:00 יש בבית ריח של האוכל שאהבת. ריח
עצוב.
פעם כשהייתי מריחה את הריח הזה ידעתי שארז חוזר הבייתה.
אבל עכשיו רק הזיכרון מגיע.
החברים שבאים לאכול צהריים ולראות את המשחק.
החברים שבסוף הם גידלו אותי, הייתי ילדה קטנה, ילדה בלי אח
גדול.

"עכשיו לארז אין יותר חורים בשיניים".
זה מה שאמא אמרה כששאלתי למה היא בוכה. אבא פשוט עמד ושתק.
ואני? אני הייתי בת 12. אבל יותר בוגרת, ככה ארז אמר.

והבנתי,אבל לא רציתי להאמין. רציתי שתרביץ לי חזק.
העדפתי לחזור ליום שסבא נפטר, העדפתי להיות במקום שבו התאכזבת
ממני כשסיפרתי לאבא שאתה ונמרוד מעשנים במרפסת.
העדפתי שיקחו אותי במקומך, כי לכל כך הרבה אנשים יהיה יותר
קל.

עמדנו בכניסה לבית הקברות, שלאט-לאט התמלא באנשים, חיים.
עצמתי את העיניים. ונזכרתי ביום שקברו  את נונו.
הרגשתי את החום הזה שמתפשט לי בגוף.
הרגשתי אותך מחבק אותי והרחתי את הריח שלך, הרגשתי את המגע
המלטף של הקול שלך..ושרת לי.."ילדתי שלי, אל תלכי לבדך". כי
תמיד כשהיית חוזר מהצבא היית מנגן בגיטרה ואני הייתי שרה.

יכולתי לשמוע אותך ממלמל לי שזה טוב שנונו נפטר. הרגשתי את
הדמעות הקטנות שלך מטיילות עליי. וחייכתי פתאום.
זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את ארז בוכה.

ארז, עכשיו אני עומדת מול הקבר הטרי. עכשיו קשה לי להאמין שאח
שלי מוטל בתוך האדמה.
כולם כבר מתחילים לעזוב, אבל אני לא מצליחה. הרגליים מקובעות
ליד הקבר. אני הולכת להיות אחד מהעצים שיקשטו את המקום.
אני לא אבקש יותר כלום.
רק תחזור ארז.

ארז, אני כבר לא בוכה.