הרחובות נטושים, שום חיות לרפואה. למדרכות ולבתים דבר אחד
משותף - שניהם מכילים ערמות אין סופיות של זבל. ואני, כמו ילד
תמים, הולך ומאתר לי שאריות זבל שאותן אוכל להשליך למקומם
הראוי. מסביב חיוכים. חלקם אינם אלא זילזול טהור, השאר שמחים
להיחשף לתמימות טהורה."כל הכבוד ילד". אומר לי זקן חביב שהופיע
על הדרך משום מקום."הלוואי שהיו עוד אנשים כמוך".
חייכתי,"כמוני? אולי זה טוב באמת, אבל לא עוד אנשים".
"לא נתת לי לסיים את המשפט, הלוואי שהיו עוד אנשים כמוך,
האפוקליפסה הייתה מגיעה הרבה יותר מהר". "אני מניח שזה לא בסדר
לדרוש ממך לנקות את הזבל האמיתי, זה שיוצר את כל הזבל הזה,
ובכל זאת אני גאה בך ילד".
מצוייד בחיוך מאוזן לאוזן, הרמתי את פחית הקולה אשר נחה לה על
הרצפה. זו לא הארץ שלי, אבל אני בהחלט הבן אנוש שלה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.