ולבי נוהר אחריו...
עד כלות...
ובסך הכול פגישה אחת לעזאזל. פגישה אחת!
הכול בגלל שיחת הטלפון הארורה - מעוררת...
הקול שלו כל כך... מושך-סוחף-מלטף-עוטף-מחמם-מבטיח.
מגן עליי מהכול.
וצחוקו המתגלגל, המשוחרר... מהדהד באוזניי... חלש ואז מתגבר...
ומתגבר ואיני שומעת דבר עוד חוץ מאותו הצחוק.
איני רוצה לשמוע דבר.
כך כל הלילה.
והייתי הכי כנה בעולם אתו.
בלי פחד. הוא לא היה קיים באותם רגעים יוצאי הדופן של השיחה.
ולמחרת -
רק הוא בראשי, במחשבתי, בעולמי.
תפס לי את כל המקום.
ואני איני מכירה אותו כלל... והצחוק המתגלגל שמהדהד...
אני יודעת, יותר מדי טוב, אסור לי להיסחף אחרי המערבולות
שנוצרות אצלי בפנים.
אסור להיסחף. חייבים לעצור את זה.
מריחה את האסון מציץ על חיי השלווים ותוהה בינו לבין עצמו מתי
ליפול עליי ולהרעיד הכול.
מסתכלת עליו בבלבול.
והשיחות נמשכות כך שבוע שלם.
כל לילה מחדש - הקול, הצחוק, החמימות...
אני כבר מכורה אליו. נפלתי.
והפגישה אתו לא איחרה להגיע.
והייתה נפלאה כל כך... מעודדת... ממריצה.
הנשיקה המהוססת גורמת לי לרצות עוד... בלי ייסורי מצפון
בכלל...
והחיבוק שלו.
חזק כל כך!
מרגישה את זרועותיו עוטפות אותי... את כולי... ואני נמסה...
הולכת וקטנה... ומרגישה כל כך...
מריח את שערי... מנשק... גם הוא מהסס...
"אל תלכי עכשיו... תישארי."
כך הוא.
ואני... כולי אליו.
תופסת עוד שלא ייעלם...
מכירה את התחושות האלה.
יודעת... בסוף זה מתפוגג...
ואני נשארת, מביטה על הרגעים ההולכים ומתרחקים... הולכים
ומתמעטים אבל לבי אינו שוכח...
הוא נוהר אחריו.
עד כלות.