[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בשקט, בלילה, בלי להוציא שום מתח מיותר, עומדת בחורה קטנה
במעיל גדול באזור של מוניות השירות בתחנה המרכזית. יונתן כבר
לא מעניין יותר. ניטח הבזק של מחשבה בתוך הראש, כמו רימון
שזורקים בצבא 21,22,23... פוצץ... ההבזק מתפוצץ, שוב שקט ורק
הזעקות של הנהגים מהדהדים... חיפה, רחובות, תל אביב, ירושלים?
עמוק בתוך הלבד הזה, אוחזת יד חזקה מושטת של אימא, עם צמידים
וטבעות ושל אבא שאין לו כבר כוח ושל אח מבודד. מתפרק, מתרחק.
ושל אחות שכבר לא אחות אלא חברה רחוקה...
כולם אוספים סביבם אנשים, מחדשים קשרים, אוכלים קובה ביום
שישי, מחליפים טלפונים.
אין לי אף אחד, שרה זמרת ברדיו... זה מעצבן אותי. מי אתם
שתחליטו בשבילי? אה? הייתי צועקת עם עוד היה לי כוח אבל אחרי
שמעשנים קצת מהחשיש של צחי גם לכם כבר לא יהיה כוח לצעוק...
אין ברירה וחייבים לעשות מעשה, דיבורים של זקנים, ואני מה?
בסך הכול ילדה בת 22, מחפשת, בודקת, במודע? או אפילו בלי ממש
לדעת. כל הזמן דואגת להגיד לעצמי שאני יודעת, שאני מבינה.
אני במודע לכל דבר שאני עושה או אומרת. ובכל זאת? בכל זאת
עדיין עושה את אותן טעויות, את אותן שגיאות. גונבת, משקרת,
ממציאה.
מלאת דמיון, אבל זה לא שלי. זה לא אני שם עם כל המילים
הגבוהות, המבינות. עטיתי על עצמי מסכה. מסכה שלא דומה לי...
הבמאית? מחזאית? שחקנית? מי אני בכלל? אני כבר לא מכירה את
עצמי.
מחליפה זהות בכל מקום שאני נמצאת בו. בבית עם השותפים. עם
המשפחה. עם החברים. בעבודה...
מי בכלל האנשים שמקיפים לי את החיים שאפילו לקרוא להם בשמותיהם
אני מפחדת, מעדיפה להמציא להם שמות. שמות של אנשים אחרים בחיים
שלי, שאולי הייתי כל כך רוצה שיהיו פתאום בחיים שלי? איפה הם?
מה הם עושים עכשיו כשאני עומדת לי לפני רגע כל כך חשוב של
החלטה? אני לבד. שוכבת במיטה, מדמיינת, נוגעת. נמצאת באיזו
פנטזיה. אני לא מכירה אף אחד אבל בעצם מכירה את כולם. העולם כל
כך קטן. בכל תוכנית, בכל שיר ברדיו. אני רוצה לברוח. לנסוע.
אני רוצה להצליח בחיים.
ברגע שאני מנסה לסכם לי דברים אני מגיעה למסקנה כמו בתוכניות
זוגיות בטלוויזיה, אני בן אדם עצוב. אני נרקומנית. של אהבה ושל
רגשות, של סמים ואלכוהול וסיגריות. נרקומנית למגע ונשיקות.
נרקומנית להתרגשות. בעיקר בחיפוש תמידי אחרי מה שאין לי. אין,
אבל יכול להיות לי בתוך רגע של החלטה משמעותית מצדי שלוקח לי
כבר כל כך הרבה זמן להחליט. אני דוחה את זה שוב ושוב אפילו בלי
טענות, סתם מחוסר של משהו שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע.
אני חושבת שאני בסדר כזאת. זאת אומרת. אני מחייכת, אני
זורמת... אני אפילו יפה. יש לי עיניים יפות. זה כולם אומרים.
יש לי מבט, אני זוכרת שזה היה משגע בחורים שהיו אתי ואף פעם לא
ידעו על מה אני חושבת, כל כך שמחתי מבפנים כשאמרו לי את זה שלא
יודעים אף פעם מה אני חושבת. באמת זה מרגיש כל כך מיוחד, אני
חושבת שזה הכי חשוב לי, להיות מיוחדת. ובכל זאת אני עושה
גניבות תרבותיות, ספרותיות. בלי כוונה, אני לא איזה כרונית או
משהו כזה, רק לא רוצה להגיש את עצמי לבד על המגש הזה לחברה, אז
אני מביאה עוד דמויות שיבואו אתי לפני כולם, כדי שאני לא אהיה
לבד. אני משקרת הרבה אבל בעיקר בקשר לעצמי, פוגעת רק בעצמי,
כמה קל לשים על עצמי חיוך ולהגיד שהכול בסדר, אחלה, מעולה,
מהמם... כמה קל להגיד כן ובטח ואני מבינה לגבי כל דבר שנאמר
בשולחן הזה. כמה קל להראות כלפי חוץ משהו כל כך רחוק מהמציאות
הפנימית המתערבלת לי בחיך...
אני מעדיפה לשתוק אפילו לרגע. סתם לשמוע מוזיקה. לעצום עיניים.
להתמכר למשהו אחר. בלי צורך לבחור ולהחליט. בלי פחד להיכנס
למקומות בלי מישהו ועם מישהו שאני מפחדת עליו ודואגת לו.
חושבת. כל הזמן חושבת. אין שום רגע של זרימה עצמית. רק בשנייה
הזו, כשזה שאין לומר את שמו, (למרות שכולם כבר יודעים, או
חושדים או מדברים על זה לפניי ומאחורי גבי... ככה היא
חושבת)... רק אז, כשהוא ליטף לי את הפנים, ואני נשמתי נשימות
שקטות מרגיעות כאלה. הוא היה קצת המום, אף אחד לא רגיל לראות
אותי ככה שקטה, שקטה בטוב, באושר, בלי לחץ.
לא שקט שמאיים להתפוצץ כשיכוונו אותו לא נכון. אלא שקט אמיתי.
מטריף כזה, ממכר.
הוא היה רציני כזה ומצחיק. "יה כמה שאת רגועה", הוא אמר לי.
זה כל כך דק, החוט הזה שאני נשענת עליו. הוא כל כך שביר ויכול
להיקרע בכל שנייה. אני מקפלת את עצמי. מוציאה שם, מכניסה פה.
מחברת חתיכות שלא שייכות לי בכלל והכול כדי להיות בסדר, להיות
כמו כולם. אבל המאבק הזה המתמשך, אני הולכת לאיבוד וכל כך
צריכה משהו שיציל אותי. מורה דרך שיראה לי כיוון. אז אני אלך
ללמוד לכתוב יותר טוב. לשחק יותר טוב, לשיר יותר טוב, לרקוד
יותר טוב. אני אעמוד עם עוד עשרות אנשים בתור לאודישן, כשאני
בעצמי כבר חולמת על זה ובעצם לא יודעת בכלל מה אני חולמת.
בעיקר רוצה שיכירו בה, שיגידו שהיא יפה. מראה חיצוני זה לפני
הכול. בתכלס, רק על זה היא חושבת כל הזמן, ולהיות רקדנית...
כמו...
נמאס לי לשלוח לכל מקום שלוש נקודות. שום דבר לא עד הסוף. שום
דבר לא נגמר.
צריך לקחת החלטה. בחירה. צריך רצינות. אבל משהו מחניק לי, דביק
לי. אני לא מבינה, מתכופפת, נאכלת, מחפשת, מתגרדת. אהבה או
זוגיות שאף פעם לא חוויתי כמו שצריך. אורגזמה על הבמה. שחקנית
בתחילת דרכה.
אני כל כך רוצה לדבר עם מישהו אחר. אני כל כך אוהבת לדבר על
עצמי, אני גם יודעת לעשות את זה טוב. בשפה יפה, מצחיקה, שנונה.
יש לי משפטים. מבטים. אחזקה של הידיים. ניצול תמידי של המרחב.
גובה, עומק, רוחב, אורך. כל מה שצריך. אני גם צנועה וענווה,
ביישנית וחייכנית, אפילו מצחיקה.
אפשר להתאהב בי ברגע. משדרת את כל מה שצריך. פגיעות, ילדותיות,
שקט ועוצמה. מסתורין, אוווו המסתורין... אגדות, פיות ושדים.
אני שולטת בזה. זאת מיומנות שרכשתי בכל החיים האלה. להיות
מסתורית, היא הייתה ממלמלת לעצמה. זה גם הכי חשוב.
אבל גם זה עובר מתי שהוא ואחרי ההצגה השלמה הזו, נשארת רק נועה
אחת, בלי יותר מדי ביטחון עצמי, בלי יותר מדי החלטות רציניות.
בלי החיוך. רק אני מול כולם.
אז יודעת את כל השירים ברדיו, מכירה את כל השמות הנכונים,
קוראת ומציירת. אפילו הייתה מצלמת אם רק הייתה לה מצלמה. שרה.
מורידה שערות בשעווה, לובשת ביקיני. בגדים צמודים, בגדים יפים
מבדים רכים. חצאיות. יש לה רגליים יפות, כבר אמרו לה הרבה
אנשים. מסמיקה. אבל גם אחרי הרגליים והציצים והצוואר והתלתלים
שוב נפש פגועה. סהרורית, חולמנית, טובעת, מוציאה ומכניסה.
כל כך רוצה ולא מצליחה להגדיר לעצמה כלום. שותקת. גם כשכבר
יודעת את התשובה, שותקת.
מביך. כל כך מביך לטעות? משפילה מבט ושוב אומרת לעצמה במודעות
להפסיק את זה. לא להתבייש. להיות גאה. להוציא החוצה. אבל שוב
משפילה מבט, מתרחקת. לא להרגיש קרובה לאף אחד כדי לא להיפגע,
נושכת שפתיים, מהדקת שניים שבפלייר לא יצליחו לשחרר, סוגרת עוד
סיבוב עם המפתח בתוך הלב שאף אחד לא יצליח להיכנס. ובסך הכול
מפנטזת על ליטוף על הפנים.
אפילו כבר משחקת את המשחק כמו שצריך. הודעות באמצע הלילה,
וזיונים חפוזים, אצלי או אצלך? בלי רגשות יעני, משחקים משחק של
גדולים. שלום. נשיקה על הפה, מתפשטים, מזדיינים, שותים מים.
מתחבקים (לפעמים גם זה לא) והולכים... ואז יש איזו סתומה ברדיו
שגם כותבת על זה שיר... ועוד סתומה שכותבת על זה סיפור...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-שו? שו הז'ה?
מאז'ה תאקולו?
-הז'ה
אל-צ'וקולת
אל-קינדר בואנו,
וא-בואנו הז'ה
טאייב. פאהימתו?

-מאפהום!


(פירסומת
לשוקולד בערוץ
ירדן. )


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/9/07 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם שטיינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה