...וכל כך הרבה השתנה מאז.
אני השתניתי. וכואב לי כל כך להודות בזה. לחשוף את זה בפני
מישהו... אפילו הקרוב אליי ביותר.
לא רוצה לחשוב שזה נכון.
נדמה שהבנתי את המשמעות העמוקה ביותר והכואבת של המילה
'להתבגר'.
נתקלתי בהמון רוע, המון המון שטחיות. נטמעתי בזה.
ואני כבר לא מרגישה שמצליחה לבלוט. לשנות, להשפיע.
אין לי את המילים המתאימות כדי לבטא.
לא מצליחה לבטא.
שכחתי איך מבטאים בכלל...
חיה במין עולם שלא שייך לי, כי ככה אני מרגישה - לא שייכת.
הריקנות שבי משתלטת עליי כל כך, לא משאירה לי מקום לחיות מעט,
מקום לאוויר צח.
מרגישה כל הזמן חנוקה.
כמו כולם.
הפחד הגדול שלי מתגשם.
מול העיניים שלי.
לא מצליחה אפילו למצוא את הכוחות להילחם, לא יודעת איך.
את עצמי איבדתי כבר מזמן, לא מחוברת.
לא מוצאת עניין בכלום.
ועכשיו מה?
בלבול.
אדישות, אטימות, כל אלה חלק נכבד ממני עכשיו.
הוזמנתי לצפות בחיי מהצד.
וזה מה שאני עושה כבר המון המון זמן.
בלי להתערב.
מהצד.
צוחקת כשאפשר, בוכה כשצריך.
אבל הכי הכי משתוקקת לחיות אותם שוב.
ולא מצליחה.
אבדתי.