אפיק היה מיוחד. בלתי אפשרי היה למצוא אחד כמוהו. אפיק היה
מאושר, מעולם לא ראיתי אותו עצוב. אפיק היה שקט, לא הוציא אף
מילה. אפיק היה מושלם, לא תמצאו אחד כמוהו.
אבל לאפיק היה סוד, ורק אני ידעתי אותו. לאפיק היה אבא מטורף,
אבא שיכור, אבא מכור לסמים. לאפיק היה סוד, ורק אני יודעת
אותו. אתם בטח חושבים שמדובר כאן על סתם עוד סיפור של אבא שמכה
את הילד שלו, אבל זה לא.
אפיק היה מלאך. מלאך אמיתי. עם כנפיים אמיתיות, לבנות - לבנות.
אפיק היה מלאך, ואף אחד לא ידע זאת. כל לילה הוא היה נעלם,
עולה למעלה.
את הסיפור הזה אף אחד לא יודע, רק אני. אפיק לא בטח באף אחד,
רק בי. אפיק חשב שאני המלאך המגן שלו, ורק בי הוא בטח. רק בי.
הוא ידע שאני בחיים לא אשקר לו. הוא לא ידע דבר אחד. הוא היה
המלאך המגן שלי, ולא להפך. הוא עדיין נמצא כאן בשבילי. תמיד.
כל הזמן. הוא מי ששומר עליי. הוא מי שמגן עליי. אפיק לא מאמין
באלוהים, למרות שהוא מלאך. אפיק מאמין בי, לא באלוהים. הוא
מאמין במה שהוא רואה.  אפיק הוא מלאך, אפיק הוא אלוהים, אפיק
הוא כולם, אפיק הוא אף אחד.
אפיק אהב אותי, ואני אותו. לא סתם עוד סיפור אהבה. אפיק אהב
אותי כמו אחות, שמר עליי כמו שאף אחד אחר לא. כשכאב לי, גם לו
כאב. כשבכיתי, הוא צעק. צעק על עצמו, צעק על השמיים. והיה
נעלם. כשהוא היה חוזר הוא היה רגוע יותר, אבל ראו שכואב לו.
ראו שהוא משתדל לא להשתגע, והכל בשבילי. הוא היה כמו אבא שלי,
כמו אח שלי, כמו האלוהים שלי.
אפיק היה האהבה שלי. לא אהבה רגילה, בין גבר לאישה. אהבה בין
נערה למלאך. אהבה בין שבורה והרוסה לבין מושלם. לא תמצאו עוד
אהבה כזו, אהבה שמשלימה אותך, מסדרת אותך, מתקנת אותך, גם כשלא
ביקשת.
כשכל מה שרציתי היה למות, פתאום הוא הופיע משום מקום. הוא היה
המלאך השומר שלי, הוא היה הסוד שלי, המקלט שלי. אליו ברחתי
כשהיה לי רע, תמיד הוא ידע איך לעודד אותי,  תמיד מצא דרך
לגרום לי לצחוק ולשכוח מהצרות.
אפיק היה המקשר בין העולם הזה ל"עולם האחר". טוב, לא בדיוק
ל"עולם האחר", לאפיק היה שם מדויק לזה, אבל אף פעם לא הבנתי את
המשמעות שלו. אפיק שלי תמיד היה מספר לי על המקום הזה. הוא היה
אומר שזה לא מקום מושלם, והוא גם לא כ"כ יפה, אבל האנשים שם
טובים, הם דואגים לכולם ולא מפקירים אף אחד. הוא סיפר לי שאין
שם מלחמות, ואין שם שנאה, ואני, שאף פעם לא הייתי מלאה בתקוות
לעולם כזה, לא האמנתי לו. כשהוא סיפר לי על זה בהתחלה, לא
האמנתי לו. לקח לי זמן, והרבה ניסיונות להוכיח שזה נכון מצידו,
כדי להאמין בזה.
אפיק היה מישהו מיוחד, לא תמצאו מישהו כמוהו. אפיק היה. ועכשיו
הוא כבר לא. הוא לא מלאך יותר, הוא לא אלוהים יותר, הוא לא אבא
יותר, הוא לא אח יותר. אפיק נעלם, לא תמצאו אותו יותר.
אפיק נעלם לי לפני כמה שנים, אני עדיין מחפשת אותו לפעמים. אני
קופצת כשאני שומעת מישהו צועק את השם שלו ברחוב, מתחילה לסובב
את הראש שלי מצד לצד, אולי פתאום אני אראה אותו מופיע משום
מקום, והוא יבוא אליי ויחבק אותי, כמו שהוא היה עושה פעם, ושוב
הייתי מרגישה כאילו הכל יהיה טוב, כמו פעם. אבל זה אף פעם לא
קורה, בסוף אני רואה סתם אחד, סתם אדם שאני בכלל לא מכירה, ולא
את אפיק שלי.
אפיק שלי כבר לא יחזור, ואני יודעת את זה. אבל ממשיכה לקוות
בניגוד גמור לאמונות שלי. הוא כבר לא יחזור, אני יודעת. אבל
ממשיכה לקוות, מי אמר שאסור?