לאחד והיחיד, זה שבמשך שנים סבבו החיים שלנו בשני מעגלים
מחוברים, עד שביום הכי קר בשנה החליט ההוא שם למעלה לאסוף אותו
אליו...


"מואאוהואוהואואהוא" געה ז'וז'ו חלסטרה בטלוויזיה שלך בחדר.
שוב אתה זורק איזו הערה צינית על כמה שנמאס לך מהקומדי סטור
סוף שבוע אחרי סוף שבוע ושאנחנו צריכים אולי להתחיל להיפגש עם
אנשים אחרים ולמצוא חברים חדשים.
כמו תמיד חצי מקערת הפופקורן מוצאת את עצמה בדרך לפרצוף שלך
וכמו תמיד אתה מצליח לתפוס כמה בפה תוך כדי צחוק היסטרי שאימא
שלך בסוף באמת תשנא אותי אחרי כל סוף שבוע שהיא צריכה לשאוב הר
פופקורן מהשטיח. אני שוב נקרעת מצחוק, רק לראות את הפרצוף
החמוד שלך מתעוות תוך כדי נסיון לדבר וללעוס איזה 10 חתיכות
פופקורן.
"שוב את צוחקת? חתיכת אופטימית מוזרה... אם הייתי נחנק עכשיו
למוות זה גם היה מצחיק אותך? את כל הזמן שמחה, מה נראה לך שאת?
היפית משנות ה-70?" אתה מקניט אותי. מובן שזה עוד יותר מצחיק
אותי ואתה כבר יודע לצפות לאגרוף שלי שפוגע לך ישר ביד הפצועה,
זו עם השריטות משבוע השטח בבסיס. אתה עושה פרצוף סובל, ממש
כאילו יריתי בך.
"אוי, בייבי, מצטערת, אני יודעת שעבר עליך שבוע כואב...
אופס...?"
אני רואה חצי גומת חן מבליחה בלחי הימנית שלך ויודעת שהדבר הבא
שיקרה הוא אני, מרוחה על הרצפה ואוכלת פופקורן מהשטיח בכוח.
ובאמת, דקה וחצי אחר כך (אני אפילו כבר לא מנסה להילחם בך
בחזרה, למדתי שבמכות אין לך אלוהים ואתה תמיד מנצח), אני מוצאת
את עצמי שפוכה מצחוק על הרצפה, אתה תמיד יודע בדיוק איפה לדגדג
אותי. אתה קם, אני מנסה להסדיר את הנשימה ולנגב את דמעות הצחוק
מהעיניים.

בום, חזרה למציאות.

בשמיים השמש יוקדת, חם מתמיד ואני מזיעה. חם על מדי א', עם
הכומתה על הראש בדיוק בצבע השחור של הכומתה שלך, כמו שסגרנו,
אתה כמעט משתחרר ואני מתגייסת אחריך לשריון.
אני הולכת לאט ובזהירות בין כל האבנים היפות האלה עם השמות
עליהן, אני יודעת בדיוק לאן אני צריכה להגיע אף על פי שלא
הייתי כאן אף פעם, הקבר הכי עצוב במזרח התיכון, הכי פרחוני.
שנה וחצי אחר כך ואימא שלך עדיין כאן פעם בשבועיים, מנקה,
שותלת פרחים חדשים, משקה ובוכה לך.
אבן שחורה גדולה, שעליה כתוב בגדול השם שלך, תאריך הלידה (אני
עדיין זוכרת ימי הולדת מטורפים בבית שלך) ותאריך המוות, היום
שבו החיים שלי נכנסו למחזור שני - בלעדיך. "נהרג בעת מילוי
תפקידו". חייל לתפארת מדינת ישראל, זה אתה.
אני מצטערת בייבי, אתה סולח לי, נכון? רק עכשיו הצלחתי באמת
להרים את עצמי ולבוא לבקר אותך. קשה לי, אתה יודע. אני כל הזמן
נזכרת בזמנים שלנו, בדברים שהיינו נוהגים לעשות.
כזה הזוי לא לראות אותך שנה וחמישה חודשים, כמעט שנה וחצי,
ופתאום לראות אבן שמסמלת אותך, פשוט אבן.

"נו, בואי כבר, נאחר לסרט בגללך, די לשחק אותה כאילו את בת
ולהתאפר ולהתארגן שעות, טוב?" אתה צועק לי מלמטה.
"סתום ת'פה, אני באה, אידיוט..." כמו באיזה טקס מלכותי אני
יורדת במדרגות של הבית לקומה התחתונה (עם ג'ינס וחולצה גזורה).
אתה מחכה לי בסוף המדרגות, קולט שזה נראה כמו איזה סרט רומנטי,
לוקח פרח מהאגרטל, כורע ברך ונותן לי אותו. אני מצחקקת בכאילו
כמו טינאייג'רית טיפוסית שהדייט שלה עכשיו הגיע לאסוף אותה,
ובינתיים בסלון, ההורים שלי נשפכים מצחוק ואומרים שאנחנו שני
דפוקים והם מתכחשים לנו בתוקף.
מתניעים את הג'יפ החדש שלך, שמים ברקע איפה הילד וצורחים כמו
שני מטורפים את "מה שעובר עליי" (כמובן עם השינוי המהותי מאוד
בסוף "לא משקה ת'חתולים, בועט בעציצה"). מגיעים לסרט, מתווכחים
בחוץ שעה אם ללכת לראות את הסרט החדש של איזה שחקן פעולה שאתה
אוהב (אף פעם לא באמת טרחתי לדעת איזה שחקנים אתה אוהב) או סרט
בנות רומנטי וקיטשי כדי שאני אוכל לבכות על מר גורלי בסוף וכמה
אני כבר רוצה למצוא אהבת אמת. בסוף מתפשרים (כמו תמיד) על סרט
אנימציה חדש, נקרעים מצחוק ויוצאים בהצהרות שזה סרט האנימציה
הכי טוב שנעשה השנה.

פלאשבקים מהחיים המשותפים שלנו, וחזרה לקרקע. מוזר לדבר עליך
בזמן עבר. הכול הווה, הכול מתרחש כאן ועכשיו, פשוט במציאות
אחרת.
לא מתעכלת ההבנה שאתה לא כאן בשביל לחבק אותי כשאני אבכה לך
שההוא שוב עזב אותי בדיוק כשחשבתי שזה הולך להיות לנצח ותסביר
לי בטון הסבלני שלך שאני לא חיה בסיפורי פיות.
אני מתגעגעת אליך, אתה יודע? לפעמים כל כך מתגעגעת עד שזה ממש
כואב לי בגוף והידיים מתחילות לרעוד. הייתי יושבת בחדר שלך על
הרצפה חודשים, פשוט יושבת ומסתכלת לכל הכיוונים, אפילו לאימא
שלך נמאס ממני בשלב מסוים, תמיד אומרת לי שאני חייבת להמשיך
הלאה, אני עוד צעירה, עוד יהיו לי חברים טובים אחרים. מה היא
מבינה?
ירדתי איזה עשרה קילו, אתה כבר לא יכול לתפוס לי בשומנים
בצדדים ולקרוא לי שמנדוזה. התנוונתי נפשית.
אתה אתי תמיד בדברים הקטנים האלה, כשאני רואה סרט אימה ואין מי
שיצחק עליי ויתקשר אחר כך באמצע הלילה להפחיד אותי עוד יותר
ואז ייקח אותי לסיבוב הרגעה בג'יפ עם מוזיקה שמחה (אני לא אשכח
לך בחיים איך אחרי שראינו יחד את "סיינס" לקחת אותי לסיבוב
הרגעה ושמת את "איזה יום שמח לי היום" ושרת כמו ילד בן שלוש.
צחקנו על זה חודשים אחר כך).
אתה חסר לי כשאני שומעת שירי ילדים ונזכרת שאתה זה שעבר אתי את
הילדות, הבגרות ואיך לא תהיה שם כשאני אהיה מבוגרת כבר? זקנה?
חסר לי כשאני רואה סטיקרים של "דור שלם דורש שלום" על גיטרה של
מישהו אחר. בא לי לחטוף לו אותה ישר מהיד ולנגן לך את
הפייבוריט שלך (הבטחתי לא לספר מה השיר האהוב עליך, אני
יודעת).
אני עומדת כאן, שנה וחמישה חודשים אחרי, כאילו הכול עצר מלכת
אבל העולם עדיין חי ובועט.
אם תהית לעצמך, אז עדיין אחרי כל משחק כדורגל האוהדים של
הקבוצה שהפסידה מסתובבים עם חולצות של הקבוצה וצועקים שהשופט
בנזונה. התכנית "חברים" עדיין (!!!) משודרת בשידורים חוזרים.
עדיין יש תאונות דרכים ועדיין יש מלחמה.

לקח לי שנה וחצי, אני יודעת. אני גם יודעת שאתה סולח לי. לא
הייתי מסוגלת להגיע לכאן כדי לקבל את זה שאתה באמת לא חוזר.
עכשיו אני יודעת.



"טוב, ליל מנוחה וחלום
כבר מאוחר ומחר נקום ונראה
איך שמגיע היום בסוף כל לילה..." (יהונתן גפן)