זה יכול היה להיות כבכל יום שבשגרה, כשהשעה הייתה 12:26 והוא
ניתר אל מעבר הספסל הצהוב בתחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב,
העמוסה לעייפה בצהרי יום ראשון, והחל מלקק ביסודיות את רגלו
השמאלית, אחר מעביר אותה על אוזנו הפחוסה בתנועה מונוטונית.
לכשסיים התיישב ובהה בעוברים ושבים. חיילים מיוזעים במדים עם
נשק הגדול בהרבה ממידותיהם, מתלהבים מעצמם, שעצמם מריח מבקו"ם,
גברים ונשים בחליפות בדרך לעוד יום עסקים מפרך, מדיפים ריח
קולון שתמיד גורם לו לגירויים ועיטושים, אישה מבוגרת נושאת שתי
שקיות פלסטיק ענקיות מלאות שעומדות להתפקע, קבוצת נערות צעירות
שבקולי קולות מתווכחות על הדיסק החדש של נינט, והוא, מכונס
בעצמו, מורגל למעונו,
נרדם.
סביבת מגוריו, לצופה שכמוני, נראית סידור לא רע - בעלי החנויות
דאגו למזונו, יש שפע של מקום ונראה גם שיש שפע של חברים
חתוליים לארח לו חברה. מלבדו היו עוד שישה חתולים שבחרו בתחנה
למגורי קבע. את אוזנו הפחוסה הוא קיבל בקרב רחוב שנערך כנגד
אחד החתולים של השכונה הסמוכה.
באחד הלילות החמים יותר בקעו קולות הייחום מאחת החצרות. כשיצא
לספק את יצריו נתקל בחתול שמנמן המדיף ריח נורא שהזכיר לו
ריקבון של פח זבל. באינסטינקט חתולי החלה תגרה בין השניים,
למזלו יצא בשן ואוזן. החתולה, אגב, הייתה חתולת בית מעורבת
שבתחילה צפתה במחזה וכשהנהמות התגברו נבהלה וברחה לכיוון חדר
המדרגות, שם חיכתה למנצח... (שיר מזמור...).
לכשסיים לנמנם יצא לסיבוב "סימונים" זריז. בפוגשו את מכריו
החתוליים, לא היה מתערבב, אלא אם כן האינסטינקט קרא לו...

בדרך כלל בסיבוב נטה לחפש מקומות חדשים לסימון הטריטוריה
ובעיקר לגלות היכן מסתתרות מחילות העכברים. אם עלה לו לצוד
עכבר היה משתעשע אתו עד לשעות הערב, אז היה מיילל לגברת עם
הנקניקיות. הוא גילה שכאשר הוא מביא אתו את הציד, הגברת נראית
להוטה יותר לתת לו את שכרו, ובימים שלא היה מה לצוד, היה
מתיישב בפינת שמש ומתנקה עד רדת הערב.

בערב הזה, לכשהתנקה נמרצות על פיסת הדשא היחידה בתחנה, הבחין
בדמות אדם גדולה מתקרבת לעברו, ועוד לפני שהספיק להבין מה קורה
סביבו, יד גדולה ומגושמת הרימה אותו מהשכמות והשליכה אותו
לכלוב מברזל. מבועת החל מיילל, קופץ וצורח, אחוז תזזית.
לכשהונח הכלוב על מושב הרכב, נרגע לכמה דקות ושוב החל לזעוק
ביללות קורעות לב ולאחוז בכלוב בציפורניו. הבלבול והפאניקה
תפסו מקום יותר מרכזי כשהחל שורט את המושב שתחתיו וקופץ כאחוז
אמוק מעלה מטה. דבר לא עזר, הוא היה בוואן של ריימונד,
וריימונד החליט - ריימונד לקח.

בטריקת דלת הכניסה של מבנה לבן עם דלת עבה תכולה, עורו סמר
בצורת מוהיקן. זה היה הסימן בשבילו להבין, מבלי לחשוב על זה
יותר מדי, שזהו מעונו החדש ועדיף להתרגל לרעיון הזה כמה שיותר
מהר. ריימונד פתח את דלת הכלוב וסימן לו ביד שהוא יכול לצאת,
תוך כדי שהוא מלווה בקול מעצבן "פססססססס"... בזהירות יתרה,
המוחצנת בצורת אדישות, החל פוסע וסוקר את המקום באפו.
המקום היה חשוך לעומת האור הבוהק של הניאונים בתחנה, אבל מספיק
בשביל לרחרח את דרכו חזרה למטבח וליילל לגברבר המגודל שזהו זמן
אוכל. ריימונד הביט בו במבט בוחן וקבע "רואים שאתה חתול עם
אופי, צריך לתת לך שם עם אופי, מה דעתך על..." ריימונד פשפש
בפלומת השערות המדובללת כמנסה להיזכר בשמות של חתולים ולא
הצליח להעלות בזיכרונו אף שם נורמאלי, מלבד "מיצי", והוא לא
היה מיצי. לבסוף חייך בשמחה ובהקלה כשאמר: "אתה תהיה ששון,
השותף החדש שלי". ששון המשיך ליילל את רעבונו עד שריימונד פתח
את המקרר, הוציא קופסת קוטג' והניח לפניו. ששון הריח תחילה את
מזונו והחל מלקק בגרגרנות, כשצביטה של געגוע לגברת עם
הנקניקיות עלתה בו.


ריימונד ישב מול הטלוויזיה כשששון החליט לתת הרחה יותר מדוקדקת
במקום. בסקירת החדרים לא מצא מקום נורמאלי לסמן וגם לא מחילות,
לעומת הרבה מקומות ריקים וחשוכים, שבמשך הזמן יתגלו כלא
מעניינים.
את לילו הראשון העביר ששון על ספה דמוית עור בסלון חשוך וקריר.
במשך השבוע הוא למד להשתין בארגז חול, לאכול קוטג' ולהתבונן
בדמות אחת גדולה שלא מפסיקה לדבר אליו ולקרוא לו "ששון". הוא
גם למד שלא צריך "לקנות" את ארוחותיו בציד. ריימונד היה טיפוס
נוח ולא מציק בדרך כלל, מלבד כשההורמונים היו משתלטים על ששון,
וששון היה מיילל ושורט אביזרים בבית, עד שריימונד היה חוזר
הביתה ומוציא אותו לגינה ("תוציא ת'חרמנות שלך שמה").
ריימונד היה מה שנקרא "עבריין משתקם". בעבר הלא רחוק הוא התעסק
בכל מיני סוגים של פשעים, או איך שריימונד נהג לקרוא לזה
"קומבינות". כשהחליט להתנקות הוא מצא לו את הדירה הזו שהיוותה
מפלט, הדירה שאחותו ובעלה קנו ולאחר היגרו לארה"ב. עד הדירה
הזו הוא שינה מקום מגורים כל שבועיים כדי לבלבל את האויב. אחרי
שיצא מהכלא, אחד הצעדים המשמעותיים היה להתנקות מ"חברים
לעבודה". באותו זמן הם החלו במבצע של סגירת חשבונות. לריימונד
היה הרבה זמן בכלא לחשוב על עצמו ועל השותף שלו ששון, שנרצח
באחד מהמבצעים האלה. באמצע רחוב באילת, בסופשבוע ששניהם ירדו
לנוח בו, הגיחה מכונית שחורה עם מספר מטושטש, באורות גבוהים,
עצרה לשנייה, הורידה שתי יריות והותירה את ריימונד על הגופה של
ששון, מנסה להגן על מה שלא נשאר...
המשפט נערך במהירות הבזק, המשטרה חגגה על כך שהם הצליחו למגר
את הפשע בעוד שלושה אנשים. האחד הוא ריימונד והיו עוד השניים
האחרים מהרכב השחור. ריימונד קיבל חמש שנים במצטבר על תיקים
ישנים, השניים האחרים קיבלו כל אחד מהם מאסר עולם, ללא יכולת
לערער.
בכלא, ריימונד, שחוץ מכלא צבאי לא ראה סורגים מעולם, עבר תקופה
ארוכה של חשבון נפש. היריות היו מופיעות לו בלילה, בחלומות.
הוא ביקש שיחה עם מישהו מקצועי, וכזה ניתן לו. הוא החל מספר את
סיפור חייו ברצף של שנה כמעט, אחת לשבוע, לפסיכולוג הכלא
שהבטיח להיות בשקט עד שריימונד יסיים. עברה שנה וריימונד סיים.
הפסיכולוג הורגל לשתוק, ולמען האמת די אהב את הפגישות עם
ריימונד, בעיקר את זה שלא היה צריך לנתח או לגרום למטופל להבין
את עצמו, כי נראה שריימונד רק רצה לפרוק עול. לאחר כל מפגש
ריימונד היה פונה לחצר הכלא ומתבונן לשמיים. הכול נראה כל כך
פשוט כשמביטים עליהם. לא פעם היו יורדות לו דמעות כשדמותו של
ששון הייתה עולה.
לאחר כל מפגש, ריימונד מצא את עצמו מדבר לששון בדרך קבע, תחילה
בלבו, אחר כך בקול. האסירים האחרים היו קוראים לו "המתפלל".
בשל המראה המגושם שלו אף אחד לא ניסה להתעסק אתו, הם נתנו לו
להיות בשלו. מלבד העבודות השוטפות בכלא, ריימונד ביקש להתנדב
למה שרק היה יכול, רק לא להתערבב בחיי הכלא. בלבו כבר ידע שהוא
בדרך החוצה מדרך ארוכה של סגנון חיים מיותר. בעבר הכול היה
נראה בשבילו כמשחק.
מעולם לא היה איש בעל אמונה כלשהי, על אף שגדל בבית דתי וכיבד
את דרך הוריו, שגרו בשכונת נחליאלי בחדרה. בגיל צעיר עזב את
הבית לפנימייה בדרום, וכילד היה מלא שמחת חיים שמכסה על
דיסלקציה. בכיתה היה הליצן וכשהיה צריך לעזור במשהו או להפיק
אירוע כלשהו, תמיד היה בראש העניינים, מעלה רעיונות וכך גם את
האמביציה של כולם. את החברה הראשונה שלו פגש בגיל 17. היא
הייתה חדשה בפנימייה, הגיעה מבאר שבע, משכונת מצוקה, לאחר שכבר
לא יכלה לסבול את המכות של אבא שלה ואת הפנים המצולקות של אימא
שלה. ריימונד תמיד היה גדול ממידותיו וישב בשולחן צדדי, ליד
החלון כדי לאוורר את ריח הזיעה. אלן הגיעה בתחילת ספטמבר, וכל
המבטים בכיתה ננעצו בה. המורה כחכחה בגרון והציגה את אלן
לכיתה. היא הצביעה על המושב הפנוי לצד ריימונד. המבט של אלן
היה כבוי, לא נראה שהיה אכפת לה איפה מושיבים או עם מי
מושיבים. העצב והאדישות כבר כבשו כל פינה בגוף הקטן שלה.



ריימונד ידע שרגע שזו אהבת חייו. בתחילה לא ניסה לדבר אתה;
השתיקה הייתה החלק החזק בין שניהם, שתיקה מורגשת. הוא היה
מלווה אותה מדי יום לאן שהייתה צרכה להגיע, כחדשה בפנימייה הוא
הכיר לה את כל המדריכים, את מנהלת חדר האוכל, שריימונד היה
הילד החביב עליה, את המורים, ופעם אחת הוא לקח אותה לפינה
האהובה עליו, מאחורי אחד הבניינים בפנימייה. הייתה שם פינה
ירוקה עם בריכת דגים שאף אחד כמעט לא ידע על קיומה, ושם
ריימונד היה מניח את הראש מדי יום ומנקה את המחשבות.
מבלי לדבר כמעט הם התחברו, כאילו מעולם לא היה ריימונד בלי
אלן, או להפך. לאחר חודשיים אלן סיפרה בקול חלול וסתמי
לריימונד על הבית שלה. ריימונד הניח יד על הכתף שלה ולא אמר
מילה, לא היה מה לומר. הוא שמח שהיא הגיעה אליו, לא משנה מאיפה
ולמה, אבל גם כאב את המחיר ששילמה כדי להגיע עד אליו. נראה
שמאותו הרגע נפתח רגש חדש בין שניהם, שריימונד חיכה לו חודשיים
שיגיע. הוא היה מעיר אותה כל בוקר לארוחת בוקר, מחכה לה בחוץ
שתסיים להתארגן והיו יוצאים יחד, יד ביד, לחדר האוכל. אחד מול
השני אוכלים בשתיקה, מנותקים מכל השאר.
עם השנה החולפת, אלן נפתחה לחופש שלא הכירה קודם. היא נרשמה
לחוג ציור וריקוד. ריימונד הסתכל עליה בהערצה כשהיה מחכה לה
בסיום החוג לבלט, הוא היה מביט בה מתנועעת ומתלוצצת עם המורה
והחברות החדשות שרכשה. הוא אהב אותה כמו שלא אהב מעודו.
בסיום התיכון אלן התנדבה לשירות לאומי וריימונד התכוון לעבור
טירונות מג"ב. באחד מהניסיונות שלו להצחיק הוא נשלח לכלא, ושם
הכיר את ששון. במשך שבוע של מאסר ששון וריימונד שיגעו את
כולם.
ריימונד הרגיש שפגש את "אחיו האבוד" וזה היה הדדי.
אלן שירתה את שנת השירות שלה בחיפה, עוזרת במועדונית לנוער
במצוקה. ריימונד פרש ממג"ב והוצב כעובד רס"ר בקריה. הוא ניסה
לבקש העברה לחיפה, אבל לא הצליח.
הם התראו בשבתות ובחופשות. ריימונד הרגיש שהוא משתגע מגעגועים
אליה. לעומתו, אלן הרגישה שהיא רק מתחילה את החיים. היא הייתה
מלאת הערכה ותודה לריימונד, אבל משהו בה רצה להמשיך בלעדיו
לזמן מה.
באחת השבתות היא דיברה אתו על התחושות שלה, וריימונד בכה בפעם
הראשונה לחייו. הוא הבין אותה, וכאב את כאבו, הוא לא רצה לאבד
אותה וידע שאם ישחרר אולי היא תחזור. הוא לא יכל לחשוב על חייו
בלעדיה ובטח לא עליה עם מישהו אחר. את אותה השבת הם בילו יחד
בשקט עצוב וביום ראשון ריימונד חזר לקריה, שבור.
אף בחורה אחרת לא עניינה אותו, למעשה אף אחד לא עניין אותו.
הוא הבטיח לעצמו שעד שאלן לא מחליטה אחרת הוא לא מנסה. ששון,
שאחרי השבוע בכלא החליט לצאת על סעיף נפשי מהצבא ושרף שבע
קופסאות גפרורים בחדר של הקב"ן, כשהוא צורח "אש אש מכבי עולה
באש" והשמיע קולות של תרנגול גוסס, שוחרר עם פרופיל 24 וחזר
לבית הוריו בקריית שמונה. הוא הגיע לבקר את ריימונד, אחרי שכמה
ימים ריימונד לא ענה לו לטלפון. כשראה את ריימונד, הציע לו ישר
להבריז או לבקש אישור ולצאת אתו לסיבוב "כיבושים" בתל אביב.
ריימונד, שהבין שהכאב חזק מנשוא, הלך בלי מילה למפקד שלו,
הסביר את המצב והוא שוחרר בברכת "תחזור חדש". ששון הבטיח לעשות
לריימונד "גוד טיים".

בהתחלה הם יצאו ל"ביאליק", מקום שנפתח לא מכבר. היו שם מלא
כוסיות, אבל לא בסגנון של ששון ובטח לא של ריימונד. הם שתו כמה
דרינקים וריימונד, שלא היה רגיל לשתות, הקיא בפינת הרחוב. ששון
צחק על ריימונד ואמר "היום אתה גבר" תוך כדי טפיחה משכנעת על
גבו. "יש לי מקום לקחת אותך, שנראה לי שתאהב", ששון לקח את
ריימונד לדירה של חברים. ישבו שם ארבעה טיפוסים, כל אחד נראה
עבריין יותר מהשני, עם השרשראות, הגורמטים וכל שאר
הסטריאוטיפים. הפוקוס של ריימונד לא היה במיטבו והוא נשפך על
הספה. מאותו יום והלאה ריימונד התחבר עם ארבעת האחרים, וגם
כשששון לא היה בתל אביב הוא היה נפגש אתם.
במשך הזמן גם הצטרף אליהם ל"עבודות" שלהם. פריצת מכוניות,
גניבת סחורות ומכירה שלהן, הכול נראה לו נוצץ, הכול בשביל
לברוח מהזיכרון של אלן. הזמן עשה את שלו וזה עבד, אלן כבר
הייתה זיכרון עמום ומחוק, חלק בחיים של מישהו אחר.
עברו השנים, וריימונד הפך לדמות מוכרת בעולם התחתון. מעולם הוא
לא רצח, אבל לא מעט היה בסביבה כשמקרה כזה קרה. עד המבצע
האחרון שבו ששון נהרג, ואז הבין את מה שלא הבין עד אז.

כשריימונד שתק לראשונה מול דורון, פסיכולוג הכלא, דורון הביט
בו במבט עמוק, הרים את מרפקיו חזרה לחלק העליון של אפו ושאל:
"מה עכשיו, ריימונד?" ריימונד נשם נשימה עמוקה ואמר: "עכשיו
די, עכשיו אני משלם על הכול, אני אצא מפה נקי". דורון חייך
חיוך מלא הבנה וסיפוק. "מה אם יהיו פיתויים שם בחוץ?" המשיך
דורון כבודק אותו. "לא יהיו", הפטיר ריימונד, קם, לחץ את ידו
של דורון והודה לו על שנה של הקשבה. דורון נעמד מול ריימונד
ולפתע חיבק אותו חיבוק חם ואוהב. ריימונד עמד תחילה קפוא
במקומו, אחר כך הרים את ידיו וחיבק חזרה. "תודה לך", אמר דורון
וחיכה שריימונד יסגור אחריו את הדלת. דורון, שבכל הקריירה שלו,
שמע כבר הרבה סיפורים, התיישב על הכיסא והחל לבכות דקות אחדות.
הוא קיווה לפגוש את ריימונד מחוץ לכותלי הכלא ולו לפעם אחת.
הוא ידע שריימונד כבר לא יחזור אחורה, הוא זיהה את זה על פניו
וגם רצה לראות את זה קורה במציאות.
ריימונד המשיך להעסיק את עצמו בעבודות שונות בהתנדבות קהילתית
עד תום תקופת מאסרו. את השיחות עם ששון הוא הפסיק והחליף אותן
בבהייה בשמיים. שנתיים לפני סיום ריצוי העונש ביקש להשלים את
מבחני הסיום של התיכון. כשסיים אותם הגיש בקשה להנהלת הכלא
לקורס מקצועי בנגרות, אך הבקשה נדחתה בשל חוסר הזמן לקראת
השחרור. במקום זה הוא קיבל מכתב מפורט על קורסים ולשכות
שעובדות עם אסירים משוחררים. כשהשתחרר ידע שהוא צריך לשמור על
פרופיל נמוך. הוא מצא בעיתון דירות לתקופות קצרות באיזורים
שונים בארץ. את הלימודים הוא דחה לתקופה רגועה יותר, כשירגיש
יותר בטוח. אפילו הוריו לא ידעו על שחרורו. הוא התקשר אליהם
יום לפני השחרור, לבקש את הטלפון של אחותו ובעלה שבארה"ב. לאחר
חצי שנה של מעברים הוא עבר לדירה של אחותו בגבעתיים, ושם החליט
להתחיל את חייו. אחרי פחות משבועיים הוא הרגיש שהוא צריך חברה.
הוא נסע לתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב. שם, הוא זכר עוד
מתקופת הצבא, שראה חתולים עזובים מסתובבים. הוא אסף את החתול
הראשון שראה, לימים "ששון".


השקט בבית עשה לו טוב. הוא כבר חיכה שהימים יעברו והוא יוכל
לצאת ולהירשם ללימודים. נגרות נראה לו רעיון פחות מוצלח ככל
שעבר הזמן. הוא חשב לעצמו: "למה לא תואר?" למזלו, הוא חסך כסף
בימים שעסק ב"מבצעים". שלא כמו חבריו לעבודה, ריימונד לא היה
פזרן, תמיד ידע לחסוך. לא עניינו אותו הזונות וההימורים, הוא
אהב את הריגוש.


ששון למד להיות עצמאי. מהחלון במטבח היה קופץ לגינה ומסמן
טריטוריות. עכברים לא היו, אבל ג'וקים היו. בבניינים הסמוכים
התגוררו שתי חתולות, שמדי פעם היה הולך לרחרח סביבן. רק בשעות
הרעב היה חוזר מהחלון ומתיישב על ריימונד, תחילה מתפנק (שזה
דבר חדש לכשעצמו). הוא מעולם לא ידע שליטופים יכולים להעביר
זרמים בכל הגוף... ואחר כך היה הולך לקערה החדשה האדומה
שריימונד קנה לו, ומלקק את הקוטג'. ריימונד אהב את זה שששון
עצמאי ולא תלוי בו, ובעיקר את זה שהפסיק להשתולל בזמן ייחום.

בוקר בהיר אחד הופיע ריימונד עם חתולה ג'ינג'ית שכתם שחור אחד
קטן על אפה. ריימונד נראה מרוצה מעצמו. הוא הניח את הכלוב
שממנו הגיחה. "תכיר, זו מיצי." "ששון, זו מיצי. מיצי, זה ששון.
לא טוב היות החתול לבדו", התבדח לעצמו כשמיצי לא נראתה
מעוניינת בששון ובטח לא בבדיחות של ריימונד.
בהליכה מפוחדת יצאה מהכלוב והחלה סוקרת את חלל המטבח.


ריימונד יצא מהבית לכיוון ערוגת הירק שהחל לשתול, ניכש עשבים
שוטים, והחל מזמזם לעצמו מנגינה שמחה, מרוצה מעצמו על המצווה
שעשה לששון. ששון קיבל את מיצי בברכה, מיצי פחות מששון. היא
רחרחה את הקערה שלו וששון פשוט ישב ובהה בה, נותן לה לעשות
כרצונה.
מיצי נראתה חתולה מיוחסת על אף עברה השחור. היא גדלה על גרם
מדרגות של גן ילדים ברחוב ארלוזורוב פינת המלך שלמה. היא
התגלגלה לרכבת כשניסתה לברוח מכלב מאיים ושם נשארה עד שריימונד
אסף אותה. לימים מיצי וששון הפכו להיות סיפור אהבה. מיצי הייתה
חתולה מפונקת בעליל וששון היה סבלני ואוהב.

החורף הגיע. ריימונד החליט שהגיע הזמן לברר על הסמסטר הבא
במכללה למנהל בתל אביב. הוא עדיין הוא לא ידע איזה מקצוע,
העיקר שיהיו בו לימודי היסטוריה. בשיחה עם יועצת המכללה הוא
החליט ללמוד תואר ראשון כללי, שבתוכו יכל לשלב גם היסטוריה
כללית והיסטוריה של ימי הביניים. מצא חן בעיניו הרעיון שהוא
ידע קצת מהכול. הוא שילם מקדמה ולבו התרחב. זו הייתה הפעם
הראשונה שהוא עושה צעד משמעותי בשביל עצמו, הוא הרגיש שהוא
נולד מחדש. הוא יצא לרחוב מהמכללה והסתובב ברחוב אלנבי, מחפש
אחרי חנות לצרכי משרד, לרכוש לעצמו כמה דברים לתחילת השנה.
כשסיים יצא לרחוב והביט בחנות בגדים. הוא חשב לעצמו שהגיע הזמן
לקנות כמה סווטצ'רים חדשים לחורף. כשחצה את הכביש אל עבר חנות
הבגדים, הצטלב מבטו עם מבט מוכר. הגב שלו נחרש צמרמורת, ועד
שהגיע למדרכה הפרצוף שלו היה לבן כמו הפסים של מעבר החצייה.
"ריימונד", שמע קול מוכר, מוכר מדי, וסחרחורת תקפה אותו. זה
היה ג'ינו, אחד מארבעת החבר'ה שלא רצה לפגוש. ג'ינו היה טיפוס
רזה, כזה שיכול לאכול שלוש לאפות במכה ולהישאר צנום. לבוש
חולצה משנות ה-70, מדיף ריח קולון ישן, חיוך רחב ליצני. "שמעתי
שהשתחררת, היו שמועות. מה קורה, בנאדם?"
ריימונד לא רצה ובקושי יכלה לענות. "הכול טוב, באמת", בקושי
אמר. "מה עושה? נו, יש עניינים?"
"ואללה, לא הרבה", חייך ריימונד חיוך שבור והרגיש כמאובן שמנסה
בכוח להתגמש.
"צ'מע, אחי, אני שמעתי שהשתחררת. קודם כול, מברוק. יש מבצע
עלינו מלפני חודש, חשבתי אולי כדאי להזהיר אותך, אבל אין איך
לתפוס אותך, חשבתי אולי אתה כבר מת." "כן, אה..." שוב חייך
ריימונד את אותו החיוך, אבל הפעם עם בהלה בעיניים. לאחר שתיקה
קצרה אמר: "שמע, אני ממהר בדרך ל... נתראה, אה...?!" והחל ללכת
במהירות במורד קינג ג'ורג' כשהפרצופים עוברים מולו יחד עם כל
הרחוב. נראה שהכול מצר עליו. הוא הלך ככה עד שמצא את עצמו
בפרישמן פינת אבן גבירול, שם נעמד לנשום כשהוא כפוף קדימה
והידיים אוחזות בברכיים. המוח עבד במהירות של חיה במנוסה. הוא
הרים יד ותפס מונית.
בשביל החצץ מול הבית נעצרה המונית. ריימונד יצא ממנה בכבדות
ועייפות, כשמיצי וששון קיבלו את פניו בחיכוכים לרגליו. ריימונד
נרגע, שלווה ירדה עליו ואתה עצבות. הוא החליט להסתגר בבית עוד
תקופה עד שיצא שוב.
השקית עם הקלסרים והעטים הייתה קרועה. הוא הניח את הדברים על
שולחן האוכל והתיישב בכורסה שבסלון. הראש היה כבד והוא נרדם.
הוא התעורר לאחר חצי שעה בבהלה מסיוט. הוא חלם שהוא בבית הישן
שלו, לפני המאסר, וששון השותף שלו היה שם וארבעת החבר'ה וששון
החתול. ששון החתול ברח מהחלון כשנבהל מהקולות שהיו בחדר.
ריימונד הלך לחפש אחריו, וגם הוא קפץ מהחלון. בין השיחים הוא
התכופף לחפש אותו וכשקם על רגליו נתקל באלן, שנראתה אותו דבר
כמו שזכר אותה, רק שהפעם היא הייתה עצובה. היא הסתכלה לו
בעיניים במבט חודר ועשתה תנועת "לא" עם הראש. הוא הסתכל עליה
בחלום ונבהל, הוא ניסה להבין מה היא מנסה לומר לו וצעק: "מה
לא, מה לא???" כשהוא בוכה ומזיע, התעורר וראה את ששון מיילל
שימלא לו את הכלי של המים.
לאחר שמילא את הכלי נכנס להתקלח. הוא התיישב באמבט, אוחז את
השפופרת של המים על פניו כדי לצנן את ההתלהמות. במקלחת נזכר
באבא שלו, בקידוש של שבת, באימא שלו מקלפת אפונה למרק ובריח של
הבית. הדמעות זלגו והוא החליט שבשישי הוא ייסע לבקר אותם.
בשישי בבוקר הוא נסע לאסוף את הרכב ששכר והתניע, לא לפני שהוא
התקשר להודיע שיגיע וביקש שלא יספרו לאף אחד. הוא החנה את
המכונית מול הבית ויצא כשחש תחושה לא נוחה בגוף, כאילו חזר
במנהרת זמן למקום שלא השתנה מעולם ושהוא כבר לא ממש שייך אליו,
אבל תמיד שייך אליו...


אמו עמדה במטבח, קטנת קומה, יותר ממה שזכר, במטפחת סגולה ועם
חישוקי הזהב שלה. היא לבשה שמלה ירוקה ממשי, כשברקע עלו שירי
שבת בתימנית. אבא לא היה בחדר.
היא נראתה שקועה בהדחת הכלים כשנכנס. נראה שנבהלה קצת או שאולי
נאחזה בלבה לראות את בנה אחרי שבע שנים. היא קירבה אותו אליה.
"מה נשמע, בני, מה נשמע? אתה נראה טוב, אתה אוכל טוב, רואים",
כאילו לא עברו שבע שנים, כאילו ראתה אותו לפני חודש או שבוע.
"אבא תכף ייכנס, הוא הלך לשכן להחזיר לו משהו." היא הגישה לו
מים קרים והסתכלה עליו במבט מרוחק, דואג ואוהב. הוא שקע בהרגשה
מוכרת של להיות "בן של..." אבא נכנס בדלת, וצעקת שמחה עלתה
מסומאני, האבא של ריימונד. סומאני, איש צנום מידות, חיבק את
בנו והתיישב מולו. "תיקנתי את הדוד, אימא שלך מתלוננת עליו,
מקצר, מקצר, מקצר, אז תיקנתי, אני אראה לך אחר כך מה בניתי
בגינה. בוא שב בסלון, נראה קצת טלוויזיה, יש בלאגן, כרגיל, לא
מתרגשים."
ריימונד קם וניגש עם אביו לסלון. הריחות המוכרים עטפו אותו,
ריח של אוכל מעורבב עם חומר ניקוי ועוד משהו מתוק שלא ידע
מעולם ממה הוא נובע. התמונות של סביו עמדו על השידה מעל
הטלוויזיה, שהוחלפה לחדשה יותר. שניהם בהו בתמונות המרצדות
מהמסך. ריימונד לא יכל להתרכז בתמונות, הוא הביט מעל הטלוויזיה
על אוסף גביעי היין שאביו אסף, על השידה העתיקה שהדיפה ריח עץ
ופורמייקה, ריח חזק ומוכר מאוד, כזה שמחלחל לנשמה. לחדרים הוא
לא רצה להיכנס. מאוחר יותר ישב עם אמו במרפסת כשהיא תולה
כביסה. לא הרבה נאמר ביניהם, הרבה נחווה שם בשתיקה.
שעה לפני כניסת השבת הוא נפרד מהם בטענה שיש לו "סידורים" וחזר
הביתה. הוא התגעגע לחלל שלו, לששון ולמיצי ולשקט שלו. ברדיו
התנגן השיר "סע לאט" של אריק איינשטיין, והוא האט.
כשהחנה את הרכב, הוא נזכר שהשאיר אור דולק במטבח לששון ולמיצי,
ועכשיו הבחין שהאור כבוי. הוא הרגיש את הצמרמורת חורשת שוב
בגופו. במחשבה שנייה, חשב, אולי נשרפה המנורה. הוא יצא מהרכב
בצעדים כבדים.

ששון ומיצי לא נראו בסביבה. הוא הוציא את מפתחות הבית ופתח את
הדלת. תחילה הכניס את היד לבדוק אם המתג עובד, והמתג לא עבד.
הוא נכנס צעד וחצי בערך כשראה מהאור שבקע מבחוץ את מיצי מרוחה
על הרצפה עם שני כדורים בבטן וששון לא נראה. מהחושך במסדרון של
חדר השינה, הגיחה דמות.
שתי יריות ישירות לבטן, וריימונד צנח על הרצפה לצד מיצי, מדמם
גם הוא מהבטן.


באותו לילה, אחרי שהדמות נעלמה, ששון הגיח מאחד החללים שבבית.
הוא התחבא מתחת למיטה של ריימונד כששמע את היריות הראשונות
שפגעו במיצי. הוא חש בדמות ולא יצא עד ששתי היריות האחרות
נורו.
היורה נבהל ממיצי בחושך וירה בה בטעות.
ששון הגיח מחדר השינה, התיישב על זרועו השמאלית של ריימונד
וילל כמעט עד הבוקר למחרת. למשמע הסירנות לפנות בוקר,
כשהדמדומים עלו, הוא יצא מהחלון ונעלם, הריח את דרכו חזרה,
למקום ההומה, למוכרת הנקניקיות, לכבישים הסואנים, לצפירות,
לבלמים ולמיליוני האנשים. הוא הגיע שלוש וחצי שעות אחרי כן,
כשהצליח לאתר את המקום, ונכנס בזריזות. תחילה רחרח, כמחזיר
אליו חזרה ריחות מוכרים, אחר התיישב על הספסל הצהוב והחל מנקה
את עצמו ביסודיות.