בוקר.
האוגר מסדר את שפמו מול המראה ובוחן את השריטה במצחו.
"עורב מנוול", הוא חושב לעצמו ומכה באגרופו הכחוש על המראה.
האוגר יוצא לסלון. בסלון יש שולחן בעל רגל אחת. וזהו.
"לעזאזל, אני רעב." שמנמן הוא האוגר אך בכל זאת רזה.
פותח האוגר את הדלת העגולה ויוצא אל החורף.
העננים האפורים שמכסים את השמיים עושים לאוגר עצוב.
צלו של העץ היחיד שנמצא על הגבעה של האוגר נראה מאיים במיוחד
בבוקר זה והאוגר נאלץ לקללו.
"לעזאזל, אני רעב", נזכר האוגר והחל לחפור בבוץ שלמרגלות העץ
המקולל.
האוגר פגע בתולעת בשגגה.
"סליחה", האוגר אמר. "יופי של שפם יש לך", הוא הוסיף.
התולעת הוורדרדה הרימה את ראשה המשופם לכמה שניות, הביטה
באוגר, מצמצה והסתלקה.
תולעים לא מדברות.
האוגר המשיך לחפור בבוץ הרטוב עד שלבסוף מצא את מבוקשו. אגוז.
האגוז לא היה שייך לאוגר, הוא היה שייך לסנאי. הסנאי מת. העורב
המנוול אמר שהוא היה טעים.
האוגר סחב את האגוז לביתו והניחו על השולחן בעל הרגל האחת.
האוגר נעץ את שיניו בקליפת האגוז. הקור הכאיב לו במוח. האגוז
קפוא, הוא אינו ראוי לאכילה.
האוגר השאיר את האגוז על השולחן להפשרה ויצא מביתו. שוב נהיה
לו עצוב.
האוגר החליט שברצונו ללכת לנחל, אפילו שהמים שם עדיין קרים
כקרח וזה גורם לברווזים שם להיות עצבניים מתמיד.
הדרך לנחל אינה ארוכה במיוחד, אפילו בשביל אוגר שמנמן.
כשהגיע האוגר לגדת הנחל החביבה עליו, הוא שמח מעט. הפרחים החלו
לפרוח. החורף עומד להיגמר.
ישב האוגר, נשען אחורה על פיסת דשא שהצליח למצוא בין החלוקים,
ועצם את עיניו.
קרן שמש של צהריים (האוגר ישן עד מאוחר) פגעה באוגר והאוגר החל
להירדם.
"היי... קגכחח... אהה... עכבר", שמע האוגר ופקח את עיניו.
ברווז עמד מולו.
מראה מטופש היה לברווז זה.
"אני?" שאל האוגר.
"גכללקווא... קק... כן", השיב הברווז במטופשות.
"אני לא עכבר, אני אוגר". האוגר אמר וקם על רגליו.
"אז למה... דעגדכקק... אתה לא צהוב?"
"מה?"
"דגכע... אוגרים לא צהובים?"
"לא."
"זסבקרה... קק..."
"מה?"
"אתה... קקק... עכבר."
"טוב... למה הערת אותי?"
"כי רציתי... קחח... לשאול..."
הברווז קפא לרגע ועיניו החלו לפזול לכיוונים מנוגדים.
"מה רצית לשאול?" צעק האוגר שסבלנותו כלפי הברווז האווילי החלה
לפקוע.
"רציתי... כחח... לשאול אם ראית את... גררחח... אחי."
"איך אחיך נראה?"
"כמו... אקחח... ברווז."
"לא. מצטער, לא ראיתי."
"טוב... גלקחח..."
הברווז המאותגר דידה לדרכו.
גם לאוגר יש אח, אך אח זה גר רחוק, אפילו בשביל מי שהוא אינו
אוגר שמנמן, אפילו בשביל ברדלס קופצני.
השיחה עם הברווז עודדה באוגר געגועים לאחיו. זמן רב שהאוגר לא
חשב על אחיו.
האוגר החליט לחזור לביתו ולבדוק מה מצב האגוז המפשיר.
הדרך חזרה הייתה הרבה יותר רחוקה מכיוון שהיא הייתה במעלה
הגבעה ולא במורדה.
האוגר הרזה והכחוש היה שמנמן, כוח רב לא היה באבריו שנחלשו
בחודשי החורף הארוכים.
הגיע האוגר הביתה, האגוז הופשר והוא ערב לחיכו של האוגר הרעב.
לאחר האוכל חש האוגר שהוא צריך להשלים את התנומה שקולקלה על
ידי הברווז.
האוגר נם.
חולם חלום.
בחלום:
מדבר של שלג.
השלג מתחיל להפשיר ובמרכזו מבצבצת אדמה חומה ויבשה.
ממרכז האדמה מניץ גבעול ירוק ועלה אחד לו.
העלה נושר ועולה בלהבות.
האוגר מתעורר, מנסה להבין מה פשר החלום.
אין פשר לחלום, זהו סתם חלום מוזר, אך איכשהו האוגר מגיע
למסקנה שמשמעות החלום היא כי אם לא יבקר את אחיו בקיץ זה אסון
נורא יקרה.
האוגר מחליט שברגע שהקיץ באמת יתחיל הוא יצא לבקר את אחיו.
כעבור כמה שבועות,
בוקר.
הקיץ באמת מתחיל.
האוגר קם ממיטתו ויוצא אל הבוקר החמים, השמש מסנוורת אותו ושמה
חיוך על פניו.
"מחר אתחיל את מסעי", האוגר חושב, "אך היום עליי לאסוף מזון."
שינס האוגר את מותניו (למרות שהוא לא היה כל כך בטוח איך עושים
את זה), פתח את הדלת ויצא לדרכו.
"בוקר טוב", קרא העכבר הישיש ממורד השביל. "ומה אתה מחייך?
ממזר..."
"בוקר טוב גם לך. אני הולך לאסוף מזון", כך אמר האוגר.
"לאסוף מזון? לשם מה?" הישיש שאל.
"מחר אני יוצא למצוא את אחי", אמר האוגר בגאווה.
"יופי לך, ממזר. אך מה הקשר לאיסוף מזון?"
"אה..." האוגר שכח על מה הוא חשב כאשר החליט שעליו לאסוף מזון
ועטה מבט מטומטם על פניו.
"ממזר מטומטם..." אמר הקשיש, "לך ומצא את אחיך! אין טעם לדחות
דברים למחר, עד מחר אתה כבר עלול למות!"
למחרת הקשיש מת.
הוא לקה בלבו שעה שגער בציפור לנדוד כבר עכשיו ולא לחכות
לחורף, עד החורף היא כבר עלולה למות!
אז במקום לדחות את המסע למחר ואולי למות החליט האוגר בלבו לצאת
למסע כבר עכשיו ואולי לא למות לעולם.