"...לעיתים הטרוף נתפס בי, לא משחרר, יוצאת מעצמי אני לא ממש
שם, המציאות איננה קיימת, מלוטשת, חודרנית אך לא נוגעת בי..."
והיא כותבת, מכופפת כולה על מיטתה המלוכלכת, על דף מקומט עמוס
במחיקות דיו, יושבת, כותבת, שוכחת, נזכרת. שוב דמעה מלוחה
יורדת אט ומשאירה סימניה על האותיות הכחולות והמילה נעלמה לה,
הפכה לים, ים מלוח, הים שלה.
היא מטורפת, כולם יודעים זאת.
"היא עדיין צעירה והיא בסדר גמור", כן, כך לפחות אמא שלה
אומרת, "היא עוד תפגוש מישהו נחמד, תביא ילדים לעולם, זה עוד
לא מאוחר", פולניה מגוחכת, חשבה לעצמה והאם מאידך עדיין יושבת
על כורסא וסורגת עצמה לדעת, בקושי רואה..."

הסריגה תמיד נעמה לה, כמו נשימה, מה בכלל נשאר לה אחרי שהוא
נפטר בקיץ שעבר, תמיד אמרה שההוא מעל מתאכזר אליה, מהיום בו
ילדה את ביתה הבכורה חזרה ושיננה זאת בפני כל מי שרק רצה לשמוע
ובפני כל מי שלא, ואכן היא היתה אומללה, ומה יכלה כבר לעשות,
אחרי המלחמה ההיא כבר אין לה כוח, היא הבטיחה לעצמה כי אם
תינצל מאותו כלב זאב גרמני היא תנסה למות לבדה, אך אף-פעם לא
ניכר בה האומץ.
מעולם לא סיפרה לבנותיה על מה שאירע במלחמה, האמת היא שהיא
הכחישה זאת גם מעצמה, וכעת ישובה על כורסא מתפוררת צפו בה
זיכרונות עמומים, כואבים, ממכרים. אמא שלה, עיניה הכחולות,
החמלה בעיניה, כמה יפה היתה ביושבה על הכורסא ההיא הירוקה,
בעלת עיטורי העץ שתמיד הזכירו לה את ציפורי הלילה שבאו לבקר
בחלונה, ואימה יושבת סורגת, כה עדינה ומדוייקת היתה סריגתה
כאילו ידיה רוקדות והופכות חוטים לקסם שנברא אט-אט. מחייכת
אליה, נשימתה הפכה כבדה כאשר הזיכרון בער בה, באותו קצין גרמני
ארור שלקח אותה ממנה, היא לא יכולה לזכור, היא לא יכולה לשכוח,
אז היא סורגת, סורגת.

"... והטירוף לא נעלם". והיא עדיין כותבת רכונה על מיטת
חולייה, לפתע הרימה מבט, העט נפל מידיה הכואבות מאחיזתו, הפכה
במגרה ומצאה. היא כבר לא יכלה לשמוע עוד את תיקתוק המסרגות.
ניגשה אליה מאחור, והיא אינה קיימת, המציאות היא לא שלה, היא
חולמת, ידה הרועדת עולה אט-אט, מביטה באם שנרדמה כבר עם
משקפייה הנוטים ליפול, מיישרת אותם, ושוב ידיה אוחזות בו, עוד
אחת מדמעותיה צנחה על שטיח ישן. וכמו כאחוזת טירוף עצמה עיניה
לחשה מילה. קול היריה הדהד בה, היא הרגישה איך כולה בוערת,
והאש נוזלת ממנה, פתחה עיניה באימה, המראה הסדוקה מעל המזנון
הישן סיפרה לה ללא רחמים את האמת, היא חזרה לעצמה, מדדה את
המציאות מול עיניה, סובבה את האקדח אל פניה, הכניסה אותו לפיה.
קול הדממה פילח אותה.