נכתב עבור אדם שסיפור חייו השאיר בי חותם צורב.

ילד, למה?
פנים של ילד, מבט של זקן, הוא מביט אליי, מתקרב, אך לא נוגע,
לא מוכן להפגע שוב, גופו לא שלו, לא יכול עליו יותר, לא תוכל
לספור את שנות חייו על עשר מאצבעותיך, ובתוכו כאילו גדעו בו
מאות בשנים והוא נובל, כועס ומופנם כאגרוף.
ילד, מה יש לך ילד? איפה כואב לך ילד? מי נגע בתמימות ילדותך?
מי שטף את עיניך דמעות של בושה, של כפייה, של בדידות, מי נטע
בך שורש מר, מי קצר את רגעי החופש שלך? מי מירר את טעם חייך את
מעוז נעוריך, את אוויר בגרותך מי ליכלך? מי העז כך?
ועוצמת שתיקתך ילד קטן, רועמת, לוחשת, מתפלשת באוב, קורעת
מיתרי קולך כי נדמו מזמן.
פלשו לגופך, התמים, העדין, אותו מגן חייך, המלאך השומר יבגוד
כי בגד ויסריח כי סרח והלוואי וימות, וידום, וישכח, ויפלוט
נפשו מעליך לעולמי-עד. ואיננה שומרת השער, כיסתה פניה בעורלתו
של זה לאחר שכאבה את צירי לידתך. מרכינה פנים והולכת אחור
וקדימה צועד הארור, הנורא, אלוהים שישמור.

ילדה, למה?
חן פנייך נעלם, חשיכה עוטפת אותך ואת מתכסה בענני השחור, גם את
הקור את חובקת, לפחות הוא מחבק חזרה, מי קצר בך, מי שרף, מי
ליכלך, מי מחק?
שיער מפזרת, מביטה במראה וכלום מנגדה. אין שם כלום, משחקי
הבובות, משחקי התופסת וצחוק ילדות קטנות כבר אינם, הם אבדו,
נקטעו באיבם, שברו את הכלים.
ילדה מי כישף בך, מי הגדיל עוצמתו עליך, מי כישל בך עד מרור
וכאב, מי לא הניח, מי לא גבר על יצרי שטנו, על איברו הנורא,
מי?
ותשוקתך העזה לנחמה, להגנה, מתנפצת לרסיסים בכל יום בו השמש
מאירה את השמיים.

ואני כאדם מביטה מרחוק לא הייתי שם כדי להציל, לא חבשתי את
מגבעת המלחמה, לא ציחצחתי חרבי, לא שלפתי אותה מול יגונכם,
לא.
ומבקשת מחילה בשם כל אותם אלה שראו, נגעו, הריחו מכאובכם
ושתקו.
אשלח לכם, ילדי הקרב, את אותו המגן לעולמי-עד. בו אניח שלווה,
אהבה, ציפייה, אושר, ילדות אבודה, נשימה, ונבט קטן של תקווה.