אובססיות קטנות מתרוצצות בשקיפות מאחוריי, בדמוי שדונים
עירומים על ארבע, לוחשים לי דברים ונסוגים כמה צעדים אחורה
לצפות בי מבצעת כל ציווי שלהם. מסדרת שמפו אחרי מרכך אחרי מזלג
יחד עם סכין, וכפות בצד השני, רצה בכל אפשרות שיש לי ונראית
כמו חולת עצבים נדירה כי-מה-אכפת-לי-העיקר-שאני-שורפת-קלוריות.
מגיעה עד לפסטות במגירה אחת, ובגדים שחורים במדף אחר, והרצפה
מלוכלכת-לעזאזל-מה-זה-הכתם-הזה?! לשטוף, לקרצף, לקחת את כל
הכלים בבית ולשטוף מחדש...
אם יש כאן מישהו, אז למה אין אף אחד שיעצור את הטלפיים של
היצורים האלה כשהן חונקות אותי?
למה כשהגלים באים ושוטפים אותי הרחק מחופי שהשפיות, אף אחד לא
מציל אותי
איך זה כשהלב שלי דופק במהירות פי 2 מהנורמה, ואני רואה כבר את
השער לגיהינום, אין אף אחד שילווה אותי
למה כשהכל כואב, כשאני בוכה, כשהדם נוטף, כשהבטן מקרקרת,
כשהגרון שורף, אני לבד

אז כן, הוא היה חמוד, מצחיק, חכם. אבל הוא לא מגיע לך, ואת
תהרסי לו את כל החיים כמו שאת תמיד עושה. הבן-אדם צריך כל-כך
הרבה חומות מגן בשביל לא להישרף מההפגזות שאני שולחת לכל עבר,
שעדיף שפשוט לא יהיה לצידי. את צריכה להישאר לבד

ואת משתגעת. הגשם חזר ואת עדיין בודדה.

שיגעון שמעבר להנאה. אחד כזה שאת רוצה פשוט להכניס את הגוף שלך
לתנור גז ולהעלם. שיגעון שבו את בטוחה שאנשי מחלקה יבואו
בחלוקים ויקשרו אותך למיטת נייר, מרוב שהצלחת לפצוח את
הגולגולת בדפיקות על הקיר כי, "גירד לך עמוק בתוך האונה
השמאלית".

את יודעת שבשלב כזה שום דבר לא יעזור. אז את מחכה. בינתיים
יושבת עם מחשבון גדול ומחשבת כל פירור, שלא נשכח את משחת
השיניים של הבוקר, ואת המסטיקים שחיסלת כדי להעלים את הרעב.

שכחת את המילים לשיר הכי אהוב עלייך כשכל הבנות שרות במקלחת,
כי איכשהו נשרפו לך כל התאים החשובים במוח, הקאות, הרעבות,
סיגריות, אלכוהול, סמים, מה לא.

אני רוצה להיות כל-כך קלה שאוכל לגעת בשמיים מבלי להתאמץ.